כשבית המקדש השני עמד על תילו היתה סביבו חומה נמוכה ועליה שלטים ביוונית ולטינית שהזהירו נוכרים מפני כניסה פנימה אל הקודש: "איש נוכרי לא ייכנס לפנים מן המחיצה המקיפה את המקדש ולחצר המוקפה, ומי שייתפס יתחייב בנפשו ודינו למיתה" – כך על פי אחד השלטים האלה שנמצא עוד במאה ה-19. הפרדות והבדלות, אם כן, אינן דבר חדש בהר המוריה. מצד שני, בעוד שבעבר נמנעה כניסתם של לא-יהודים אל ההר, כיום דווקא יהודים מוגבלים בפולחן שמותר להם לערוך בתחומיו. חוש ההומור של שר ההיסטוריה, כידוע.

שני מקרים הדגישו את המצב העגום הזה לאחרונה: הראשון, כאשר קבוצה של יהודים נעצרה על ההר בחשד שהם, בניגוד לנהלים, התפללו על ההר; השני, כאשר קבוצה של יהודיות נעצרה ליד הכותל בחשד שהן, בניגוד לנהלים, שרו והתעטפו בטליתות. ומאיפה הגיעו אותם נהלים שאוסרים על תפילה כרצונו הפרטי של האזרח? ובכן, שנים של מונופול חרדי על הכותל, ושליטה של הוואקף המוסלמי על הר הבית, הביאו לדחיקת רגליהם של כל מי שאינו מתאים לאלו או לאלו. זו הסיבה שמדינת ישראל הופכת למקום היחיד בעולם בו יהודים נעצרים בעוון תפילה.

זו מציאות מעוותת, אבל השאלה אינה רק פנים-יהודית, ולא נכון לצמצם כך את הסיפור. בפשטות: במדינה דמוקרטית אמור להינתן לאזרחים חופש פולחן. נכון, לא כל דבר יינתן לכל אחד לעשות, והמדינה לא תאפשר חריגה אל התחום הפלילי רק מפני שמישהו מרגיש שזה מה שיספק את אלוהיו. אבל דווקא בנושא הדתי על רשויות החוק לעשות את המקסימום האפשרי כדי לאפשר חירות גדולה ככל האפשר לאזרחים.

ולמה? זאת מפני שפולחן דתי אינו דומה לסגירת מרפסת, או לנסיעה בכביש, או למכירת מזון. את אלה המדינה מגבילה בכל מני צורות, וזאת למען שלומו ובריאותו של הציבור, ועל אף שהיינו רוצים אולי חופש מוחלט בתחומים כאלה ובדומים להם, אנחנו מבינים טוב מאוד שעדיף שתהיינה הגבלות שכאלה. מאידך דת, כמו אתיקה, כמו נטייה מינית, אולי קצת גם כמו השקפה פוליטית, היא חלק מרכזי ומהותי מהזהות שלנו. אנחנו מגדירים את עצמנו (בין השאר) על פי היחס שלנו אל האלוהות, והיחס הזה חשוב לנו מאוד (גם חוסר ביחס כזה חשוב לנו – ראו כמה רעש עושים אתאיסטים למיניהם). בדיוק משום התפקיד המשמעותי שממלאת הדת בחיינו, על המדינה לעשות ככל שביכולתה לאפשר לנו לממש את מאוויינו הדתיים.

האם אין לזה גבול? בוודאי שיש. אם מאוויינו סותרים ערכים חשובים אחרים (זכויות הפרט, שוויון, ביטחון הציבור) הם יכולים להידחק הצידה. הטענה כאן היא רק שככל שמאוויים דתיים אינם באים בסתירה חמורה עם ערכים חשובים אחרים, יש להתאמץ במיוחד כדי לעמוד על זכותו של האזרח לקיימם. לכן לא הגיוני שלא ניתן להגיע להסדר (או לכפות הסדר) עם אנשי הוואקף בו יוקצה תחום מוגדר (במקום ובזמן) שבו יוכלו יהודים שמעוניינים בכך לקיים תפילה על הר הבית, ולא הגיוני שלא ינסו להגיע להסדר שכזה רק מפני החשש שמישהו בצד השני (המוסלמי) יתעצבן. באותה מידה לא הגיוני שלא ניתן להגיע להסדר (או לכפות הסדר) עם רב הכותל בו יוקצה תחום מוגדר (במקום ובזמן) שבו יוכלו יהודיות שמעוניינות בכך לקיים תפילה ברחבת הכותל, ולא הגיוני שלא ינסו להגיע להסדר שכזה רק מפני החשש שמישהו בצד השני (החרדי) יתעצבן.

והנה, מה שמעציב במיוחד בסיפור הזה, הוא שחברי שתי הקבוצות האלה – מכאן של היהודים שוחרי המקדש שנעצרו ומכאן של היהודיות שוחרות הכותל שנעצרו – אינם מבינים שאם רצונם בחופש הפולחן שלהם, עליהם לדאוג גם לחופש הפולחן של הזולת. כאשר נעצרו אותם גברים שעלו על ההר לא שמענו את נשות הכותל מוחות על כך, ולא שמענו אותן קוראות לחופש פולחן על הר הבית. וכאשר נעצרו אותן נשים שהתפללו ברחבת הכותל לא שמענו את שוחרי המקדש מוחים על כך, ולא שמענו אותם קוראים לחופש פולחן ברחבת הכותל.

למעשה, יש לציין שדווקא מקרב שוחרי המקדש נשמעים כמה קולות המבקשים לאפשר לנשות הכותל את אותו החופש שהם דורשים לעצמם. מעל דף הפייסבוק שלי ציינו לפני ארנון סגל, פעיל מרכזי בתנועות למען המקדש (הכותב על כך טור שבועי ב'מקור ראשון') וישראל מידד, האחראי על תחום תכנים ומידע במרכז מורשת מנחם בגין ופעיל בתחום גם הוא, שהם תומכים במאבקן של אותן נשים לחופש פולחן. מן הצד שני, דווקא ענת הופמן, יו"ר תנועת 'נשות הכותל' שנעצרה בשבוע שעבר, אמרה בראיון לאהרון ויזנר ברשת ב' (18.10.12) שהיא מקבלת את הערכת המשטרה לגבי הנזק שעלולים לגרום הרוצים להתפלל על הר הבית, והצדיקה את האיסור על כך.

למרות שהסיכון להתלקחות בקרב מוסלמים למיניהם בוודאי גדול יותר מבחינת תוצאותיו מהסיכון להתלקחות בקרב חרדים למיניהם, ולמרות שברור שבעוד ש'נשות הכותל' רוצות רק להתפלל כרצונן, שוחרי התפילה בהר הבית רוצים בסופו של דבר לקבל את כולו לידיהם, עצוב מאוד שהופמן לא היתה יכולה לעמוד על זכותם, ולו זו העקרונית, של המעוניינים בכך להתפלל על הר הבית. מיותר לציין שגם שוחרי מקדש למיניהם שמבקשים לממש את זכותם זו תוך שלילת אותה הזכות מנשות הכותל לוקים במוסר כפול. עדיף לכולם אפוא, אם יאבקו בקול אחד למען חופש דת במדינה (ואם אפשר באותה הזדמנות לפרק את השליטה הרודנית של הרבנות הראשית בנישואין ובכשרות, מה טוב).

שלוש הערות אחרונות: האחת היא שיש יסוד נוסף שמשותף לרוב חברי שתי הקבוצות הללו, והוא שכל קבוצה חושבת שהקבוצה השניה אינה באמת רוצה להתפלל, אלא רק "לעורר פרובוקציות". אם זה כל רצונה, כל קבוצה אומרת על אחותה, ודאי שאין להתיר לה חופש פעולה. האשמת הזולת בהיותו חנטריש היא אמנם מסורת יהודית ארוכת שנים, אבל נדמה לי שכדאי לקבל את האפשרות, לפחות עד שיוכח אחרת, שאנשים הרוצים להתפלל כדרכם באמת רוצים להתפלל כדרכם. כלומר, שהם מעוניינים לערוך פולחן בדרך שהם מרגישים שתקרב אותם אל האל, ולא מעוניינים לערוך מופע שנועד לפרובוקציה פוליטית כלשהי. זה לא שאין מימד פוליטי בעלייה להר הבית (כמובן שיש), וזה לא שאין מימד פוליטי בתפילות 'נשות הכותל' בכותל (ודאי שיש), אבל מבחינת שורשם של המעשים הללו, ראוי להניח שהוא תמים, כלומר שאנשים ונשים אלה כנים בכוונותיהם/ן לעבוד את אלוהיהם/ן כפי שהם/ן מבינים/ות שצריך.

הערה שניה היא לגבי האפשרות להתחדשות והתעוררות דתית, דבר ששתי הקבוצות מעוניינות בו בדרכן. ובכן, לגבי זה יש להבין עניין פשוט: דת היא דבר מגוון, מתפתח ומשתנה. חופש דת מאפשר לצורותיה השונות לבוא לידי ביטוי, לצמוח, להתפתח, וכמובן גם לקמול ולפנות מקום לצורות דתיות חדשות. התחדשות דתית (או תרבותית) פירושה קודם כל יצירתיות, ויצירתיות פירושה מגוון. משום כך די ברור שללא חופש דת לא תיתכן התחדשות דתית. האשלייה שנוכל לגרום לכל האנשים להאמין או לנהוג באותה צורה היא לא רק מגוחכת, אלא, לצערנו, פעמים רבות מדי בעבר התגלתה כמסוכנת. הבה נתעורר ונפקח עיניים: לא יהיה מצב שבו יתפללו בהר הבית רק אנשים ליברלים או רק פונדמנטליסטים, רק "שפויים" או רק "קיצונים", רק רפורמים או רק אורתודוקסים. אם רצוננו שהר הבית יהיה מרכז רוחני, אין ברירה אלא לאפשר לכווווווולם גישה אליו. אם נגביל את הגישה לקליקה הקטנה של אנשי שלומנו נקבל חוג בית של שותפי סוד. מי שרוצה להפוך לכת מסתורית או לאגודת סתרים מגניבה מוזמן ללכת בדרך זו.

והערה שלישית ואחרונה: חופש פולחן בהר הבית כולל כמובן גם חופש גישה של מוסלמים להר, גישה שנמנעת מהם פעמים רבות על ידי המשטרה בנימוקים – היכונו להיות מופתעים – ביטחוניים. חופש פולחן רק ליהודים הוא שיקוץ לא פחות גדול מחופש פולחן רק לאורתודוקסים, או רק לגברים, או רק למוסלמים. ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים, לא? נקווה שכן.

סתם

—

פורסם באתר אבי חי

הקביעה שישנם מאפיינים דתיים בקרב רבות מהתנועות למען הסביבה או נגד אכילת בשר, כבר אינה חדשה. ספרים כמו Dark Green Religion של ברון טיילור (2009) מנסחים בצורה בהירה את מה שכל מי שמביט בפסטיבלי "ההרצאה הכי טובה שאי פעם תראו" מרגיש בתחתית הבטן: תנועות כמו Greenpeace, כמו גם כיוונים תרבותיים כטבעונות, מחזיקים ראייה מטאפיזית הנוגעת לאופי האדם ומקומו בקוסמוס, יחד עם אתיקה מובנית ומוסדרת שכוללת הגנה על הטבע ועל בעלי החיים מהרס וסבל. במקביל נמצא כאן הגבלה של מעשי האדם כלפי אלה, פעמים רבות תוך אימוץ משמעת סגפנית על ידי הפרט.

במאמר שכתבתי למוסף מיוחד של 'הארץ' לכבוד יום כיפור טענתי ש

הסגפנות בעידננו פשוט עברה מן השדה הדתי אל השדה האסתטי, האתי והבריאותי, ומתמקדת בעיקר בתחום הגסטרונומי. דיאטה היא הדרך שלנו להסתגף על מנת לקבל מהאלים את מתת היופי או הבריאות. צמחונות וטבעונות מאפשרים לנו להיות טהורים מחטא. אנורקסיה היא סיגוף עצמי חריף במיוחד, שנועד להעלים את האני כליל. נכון שאין צורך באמונה בכוח עליון על מנת שסיגופים אלה יוכיחו את עצמם, אולם להדביק להם את התואר "רציונלי" נראה מוגזם במקצת. האם האוצר האינסופי של שיטות דיאטה אכן הוקם על יסודות מציאותיים? האם ללא אכילת בשר אנחנו אכן נקִיים – אנחנו החיים בערים מתועשות ונוסעים על אוטוסטראדות רחבות – מהרג בעלי חיים?

כמובן שהפסקה הקצרה הזאת לא משקפת את המציאות המורכבת שסביבנו. אני אכן חושב שמבחינה מוסרית אין שום הצדקה לאכול בשר, אלא אם כן מסיבות בריאותיות אין אפשרות אחרת. כלומר, יש את כל הנימוקים המוסריים להפוך לצמחונים, ומזה כחמש-עשרה שנה אני עצמי צמחוני. יש גם נימוקים טובים למדי להיות טבעוני (כלומר לא לאכול גם ביצים וחלב), אם כי לדעתי הם פחות חד-משמעיים. כוונתי במה שכתבתי (ובמה שאכתוב להלן) אינו לקטרג על הצמחונות או הטבעונות, אלא אך ורק להצביע על האופי הדתי שתופסות התנועות התרבותיות האלה.

הלכה, מיסיונריות, קדושים

האופי הדתי בא לידי ביטוי, כאמור, בסדר יום סגפני שלעיתים מלווה את תפיסת העולם הזאת: הצמחוני/טבעוני מתפתה לאכול בשר/גבינה, אולם בשם האידיאל העליון שמנחה אותו הוא מתגבר על יצרו ולא אוכל. הצמחונית/טבעונית מצמצמת את מגוון מוצרי המזון שהיא אוכלת, קונה פחות, בוררת מתוך המגוון את שמותר, מחלקת מסעדות ומנות לכשרות וטרפות. נבנית הלכה שעליה נושאים ונותנים בני הקהילה בינם לבין עצמם, מתפלפלים: הכשר מרק עוף שנעשה עם עוף אבל מקבלים ממנו קערה ללא עוף? האם דגיגונים קטנטנים נחשבים חיות? האם שוקולד מריר נחשב חלב? האם בשר שנשחט עבור אירוע (נאמר, חתונה), שלא הזמנו אישית את שחיטתו, מותר לאכילה?

האופי הדתי, ומאפיין זה אולי יהיה קצת יותר מוכר למי שעצמו לא צמחוני/טבעוני, בא לידי ביטוי במסיונריות. כמעט מיותר לכתוב על זה (אני נזכר במעין בדיחה חביבה: איך תדע שמישהו טבעוני? הוא פאקינג יאמר לך). נציין רק שבמקום איומים מונותאיסטים בעונשים מהשמיים מתמקדים המיסיונרים הטבעוניסטים ביצירת רגשות אשמה. מה שכן זהה בין שתי הקבוצות היא הנטיה להפרזה: מילים כמו "רצח", "עינויים" ו"שואה" מחליפות את האש הלוהטת לנצח-נצחים של הגיהנום.

ויש עוד מאפיינים (כפי שכתבה שחר שילוח במאמרה ב'רוח הארץ'), כגון קדושים (גנדהי, טולסטוי, איינשטיין, דה-וינצ'י), מורים רוחניים (גארי יורופסקי, ג'ונתן ספרן-פויר), חגים ומועדים (על כך להלן), ואירועים חברתיים וקהילתיים. ומעל לכל הצמחונות, הטבעונות והדאגה לסביבה מציגות תפיסה ברורה באשר לאדם ולאופיו: הוא הרסני ויש לשנותו. האדם מזיק לבעלי החיים, מזיק למערכת האקולוגית, מזיק לכדור הארץ ולכל אשר בו. הקיצונים יאמרו שעדיף היה בלעדיו, ומשהוא קיים, לפחות שיקטין את עצמו כמה שיותר ויעשה כמה שפחות.

269

ולמה נדרשנו לכל זה? ובכן, ביום חמישי מתכננת קבוצה רדיקלית במיוחד של טבעוניסטים ישראלים לקעקע על גופה את המספר 269. למה? על פי האתר של הקבוצה

צריבת מספרו של העגל – שמכונה על ידי התעשייה "269" – מהווה עבורנו אקט של הזדהות והנצחה. אנו בתקווה שנצליח לעורר הן מודעות והן אמפתיה לאותם אומללים, שאת זעקות האימה והכאב שלהם שומעים אך ורק סורגי כלוביהם וקירות המשחטות המגואלים בדמם.

269 הוא אפוא מספר סידורי של עגל (מסויים, אבל כמובן שהמספר הפך למטונימי (הא!) לעגלים כולם), ואנשי הקבוצה יביעו בצריבתו על גופם "הזדהות והנצחה" לעגלים הנשחטים יום יום, שעה שעה, וזאת גם בתקווה לעורר "הן מודעות והן אמפתיה".

יאמר מיד: אין לי כל כוונה או רצון ללעוג לאנשי הקבוצה. אני לא שותף לחלקים מתפיסת עולמם, אבל אני מעריך את דבקותם בערכים שהם מאמינים בהם ואת נכונותם גם להקריב קרבן אישי עבורם (זכרו זאת בפעם הבאה שיאמרו לכם שבתנועות ניו-אייג'יסטית הכל פאן ושטחיות ואין מסירות נפש אמיתית). כאמור, אני צמחוני בעצמי וחושב שאכילת בשר לוקה מבחינה מוסרית. מה שכן ארצה לעשות הוא לנתח את המעשה שהם מתכוונים לעשות.

טבעוניסטים

ובכן, מה מגדיר את חברי הקבוצה כטבעוניסטים (שהרי הם לא טבעונים. עבורם מדובר באידיאולוגיה, בתנועה, בקריאה, ביעוד)? מהי התפיסה שעומדת בבסיס השקפת עולמם? באתר שלהם כתוב כי (ההדגשה במקור)

כולנו שווים בסבל, ואם יש לאנושות סיכוי כלשהו להתפתח ולשרוד, אזי עלינו להכיר בעובדה כי דיכוי של החלשים מאתנו – בשל טעמים נחותים של מגדר, גזע או מין ביולוגי – מהווה צורת חשיבה משוללת כל היגיון ורגישות לסבלם של האחרים. אותם אחרים שאינם זועקים בשפתנו, אך חשים כאב לא פחות, ואולי אף יותר, מאתנו.

כאן עיקר העניין: סבל הוא סבל הוא סבל, וביכולתנו לסבול כולנו שווים. פחות מהרג, סבל יש למנוע. העמדה הזאת (כתבתי עליה קצת כאן), שכיוונים שונים שלה ניתן למצוא כמעט בכל מקום בחברה המערבית היום, מייצגת פרידה מההומניזם של הנאורות ואימוץ של השקפה תועלתנית, בה הטוב נמדד על פי שיעור האושר (או, במקרים פחות מתוחכמים, ההנאה) שדבר מה יכול לעורר, והרע הוא פשוט כמות ומימדי הסבל שמשהו מעולל.

הטבעוניסטים מוסיפים להשקפה הזאת עמדה אגליטרית חריפה (ולפעמים ממש אנימיסטית או פנתאיסטית) על פיה כל בעלי החיים (ובכללם האדם) נולדו שווים, ערכם של חייהם זהה, ובוודאי שאת סבלם של כולם שווה למנוע באותה מידה של אדיקות. זוהי פרידה חד-משמעית מהאתוס המונותיאיסטי על פיו האדם הוא נזר הבריאה, אתוס שממנו התפתח ההומניזם, וקבלת ההשקפה הפרה-מונותאיסטית או הינדואיסטית/בודהיסטית על פיה האדם הוא עוד יצור בעל תודעה מני רבים (ולמאמינים בכך, בעל נשמה שממילא מתגלגלת ליצור אחר במותו).

בעמוד הפייסבוק של אירוע של הקבוצה כותבים חבריה:

עגל 269 הוא אחד, אחד שיש לו פנים, רצונות, אך כך גם לאחרים.
כולם רוצים חיים נטולי סבל.
כולם רוצים לחיות למען עצמם.
בדיוק כמונו.
זכותם.

שימו לב: את ההומניזם פרקנו, אבל אנחנו משאירים את הרעיון שקיימות זכויות מולדות, ואותו מחילים הפעם על כל יצור חי: לבעלי חיים יש זכות לחיות, וזכות לחיות ללא סבל. עלינו לכבד זכות זאת. בלי קשר הכרחי, עלינו גם להיות רגישים לסבלם ולנסות למנוע אותו. ולסיום, ההפרזה האפוקליפטית הבלתי נמנעת: מסתבר שאם לא התפקח ונתעורר אל האמת אין לאנושות "סיכוי כלשהו להתפתח ולשרוד".

חגים וזמנים לששון

בשני לאוקטובר השנה, "יום חיות החווה העולמי", צרבו על בשרם שלושה פעילים של הקבוצה את המספר 269 באמצעות ברזל מלובן. העניין הוסרט:

אלו הקדושים המעונים החדשים, שסובלים עבור החפים מפשע. בשרם נושא את סימן השה שעלה לעולה, 269, כסטיגמטה שמציינת את הזדהותם המלאה עמו. הם סובלים על מנת שאנחנו נתעורר. הם מקריבים את עצמם על מנת שאנחנו נוכל לחיות חיים ראויים יותר.

השני לאוקטובר הוא מועד אחד שמציינים הטבעוניסטים. מועד שני הוא ה-1 לנובמבר. זהו יום הטבעונות הבינלאומי, חג החגים, שבת שבתון. ביום זה מתכוונים עוד כמה חברים בקבוצה (נמסר לי ש"מאות") לצרוב ולקעקע על בשרם את מספרה של החיה. גם הם יהפכו לקדושים וישאו על בשרם את סימנו של שה האלוהים. למען הפחתת הסבל הם מוכנים לסבול. למען צמצום מספר הקורבנות הם יהפכו עצמם לקורבנות. הנה האירוע בפייסבוק. כרגע מגיעים מאה.

שלוש הערות אחרונות

1. באופן אישי, לא רק שאני לא חושב שחיי אדם שווים לחיי בהמה (שמתם לב שאותם פעילים סובלים עבור אחרים מבחירה? שמתם לב שהבחירה לסבול היא מרכיב מהותי בהפיכת הצריבה על גופם למעשה של הקרבה מצידם? יכולתם של בעלי חיים לבחור, ולבחור בסבל, מוגבלת הרבה יותר. ודאי שאף עגל לא יבחר לצרוב על עצמו מספר כדי לעזור לבן אנוש בסכנה), אלא אני חושב שגם סבלם של בני אדם חמור יותר מסבלם של בעלי חיים, וזאת משתי בחינות: עקרונית, כלומר פשוט מפני שהוא סבלו של אדם ולא של בעל חיים (וכאמור, אדם שווה יותר); ומידתית, כלומר שמאותה פציעה (לדוגמא) יסבול אדם יותר מאשר בעל חיים. למה? פשוט: לאדם יש יכולת קוגניטיבית מפותחת בהרבה. יש לו עומקים מנטליים ורגשיים שלפרה, או לכלב, או אפילו לקוף – אין. יש לו גם זיכרון, ונוירוזות, וטראומות, ושנאה עצמית, וכו' וכו'. מה לעשות, מי שיש יכולות פסיכולוגיות גדולות יותר יכול להנות יותר, כמו גם לסבול יותר.

2. מאיפה מגיעה הרגישות המוסרית המרשימה של חברי הקבוצה הזאת? זו שאלה גדולה, אבל אני רוצה להציע התחלה של תשובה. בגיליון 'רוח הארץ' כתבתי פסקה קצרה (כאן חילקתי אותה לשתיים) שנכללה בין תריסר טרנדים רוחניים שסקרתי. הנה:

כמו ההערכה ליופי או הפחד מהמוות, הרצון למדוד את עצמנו מבחינה מוסרית – ולנסות להתעלות על תוצאות המדידה האחרונה – טבוע בנו וקדום כאנושות עצמה. עד כמה שזה מחליק כמו שמאלץ בגרון, חלק מהותי מהיותנו אנושיים הוא רצוננו לעשות טוב, ולהיות טובים. רצה שר ההיסטוריה ונולדנו לתקופה ולמקום בהם החיים בסך הכל נוחים למדי, ולמעשה עבור רבים מאיתנו, בעיקר מהמעמדות הכלכליים העליונים, הקיום מציב מולנו דילמות מוסריות מעטות. במילים אחרות, יכול אדם תיאורטית לעבור תקופות ארוכות בחייו ללא אתגר מוסרי ממשי.

רק שהוא לא יכול, משום שזה מנוגד לכמיהה הפנימית שלו להכריע לטוב, ואף להקריב קורבן עבור הכרעתו. לא אטען שזה כל מה שעומד בבסיס הפופולאריות ההולכת וגואה של הצמחונות והטבעונות בעולם המערבי, אולם לדידי אי-אפשר להתעלם מכך שהאפשרות החדשה-ישנה לאימוצה של משמעת מוסרית אדוקה (ואף סגפנית במידת מה) היא אחת מהסיבות לתנועה הצמחונית הכובשת בכל יום לבבות חדשים. משום שהצורך במסגרת מוסרית לא יעלם, הצמחונות רק תלך ותתפשט. הוסיפו לזה את האפשרות להטפה מיסיונרית והזכייה בתחושת עליונות מוסרית על הזולת ותבינו למה ההתפשטות הזאת הופכת מהירה יותר ויותר.

3. כל זה כמובן לא מוריד מערכו של המאבק למען צמחונות ונגד הריגת בעלי חיים, ולא מוריד מערכה המוסרי של הצמחונות והטבעונות. בשר זה לא רצח, וסבל של בעלי חיים אינו זהה לסבל אנושי, אבל זה לא אומר שמותר להרוג בעלי חיים, ולא אומר שלא צריך לעשות הרבה על מנת למנוע מהם סבל. אין צורך להשוות בין סבל לסבל ובין חיים לחיים כדי להתנגד לסבל מיותר ולאבדן חיים המוני. היו מוסריים. היו צמחונים.

המאבק הנוכחי למען חופש דת בנושא הכשרות הוא פריצה על פני השטח של תנועות תת-קרקעיות שמתגבשות מזה זמן רב. לכל מי שמעורב בנושא ברור שהכשרות של הרבנות סובלת משתי בעיות חמורות, הנעות בין התחום המוסרי לתחום הדתי-פרגמטי. ראשית, מדובר במונופול רודני אשר ניכס לעצמו את המילה "כשר", ואינו מוכן שכל ארגון או פרט מלבדו ישתמש בה בעסק שלו. שנית, מדובר במערכת מסואבת, שאינה מבצעת את העבודה שלה כראוי, וממילא לא באמת דואגת לכשרותם של בתי עסק שתחת השגחתה.

שתי הבעיות הללו קשורות ביניהן, משום שהסיאוב של הרבנות הראשית הוא אחת הסיבות לרצון של בעלי מסעדות להתנתק ממנה, ולהכשיר את עצמן בעצמן. מדובר, לצערנו הרב, במערכת שרגילה להתנהל כמונופול עסקי, ופיתחה לעצמה נטיות הגובלות בשחיתות, ופעמים לא מעטות אף עוברות את הגבול לכדי שחיתות מופגנת. כאילוסטרציה פשוטה למצב הנוכחי אביא להלן את סיפורה של להבה סילימן, בעלת מסעדת איצ'יקדנה בשוק מחנה יהודה בירושלים, כפי ששמעתיו מפיה.

להבה התחילה עם הרבנות כמו שכל בעל מסעדה מתחיל: במילוי טפסים, בחתימות, בתשלומים. אחרי הבירוקרטיה הראשונית, מינו למסעדתה משגיח כשרות, ונתנו לה תעודה של הרבנות. ללהבה היה את אותו משגיח, ב.ד., במשך שש שנים (שמו המלא של המשגיח שמור עמי). להבה שילמה את משכורתו של ב' במשך שש שנים, כ-1200₪ בחודש, וזאת לבד מזכויות סוציאליות ופנסיה. כלומר, המשגיח הוא לכל דבר ועניין מועסק של המסעדה, לא של הרבנות. על פי להבה, אותו משגיח, שהיה אדם נחמד למדי, הגיע מתי שהוא רוצה, ולא ברור מה עשה כשהגיע. עם משגיח הכשרות שלך אין לך חוזה, והעבודה שלו לא ממש מוגדרת.

בדרך כלל ביקור שלו כלל כניסה למסעדה תוך כדי דיבור ביידיש בטלפון, הצצה למטבח, ויציאה מהירה. סך הזמן הכולל של הביקור: 1.5 ד'. מצד שני, היו גם ביקורים ארוכים יותר, והוא היה אומר ללהבה מה מותר ומה אסור בהתאם לכללי הכשרות. לפעמים הוא היה אומר לה מה ממותר ומה אסור על פי הקבלה. כך למשל, הוא אסר עליה לשים בצל או שום מקולפים או חתוכים בתוך המקרר. ההסבר: זה מביא שדים ורוחות. הוא גם היה מכריח את להבה לקנות ירקות מסויימים רק מחברת "גוש קטיף", שיקרים הרבה יותר וטעימים (כך על פי להבה) הרבה פחות. עבור זה שילמה להבה את משכורתו. אגב, מפני שהוא היה גר בבני ברק, גם הנסיעות לירושלים – על חשבונה. ב' עצמו לא הסכים מעולם לאכול במסעדה אותה הוא עצמו הכשיר. לדבריו, הכשרות לא היתה מספיק טובה בשבילו.

את כל זה הסכימה להבה לסבול. הבעיה התחילה כשהגיע מפקח חדש, בדרגה גבוהה מזו של ב', והחליט שלא מוצאות חן בעיניו הבסטות בשוק בהן קונה להבה. אני מקווה שמיותר לציין, שלהבה קנתה רק בבסטות עם תעודת כשרות, של אותה הרבנות, ועל פי דבריה חלק מבעלי הבסטות ממילא גם היו חובשי כיפה. אבל זה לא הספיק למשגיח. הוא הציג בפניה דף ועליו רשומות ארבע בסטות בלבד אשר רק בהן עליה לקנות. כשלהבה שאלה למה פתאום מחליטים שרק מהבסטות האלה מותר לה לקנות הוא הרים את קולו וציווה עליה לא לדבר אליו "ככה". להבה שאלה מה היא אמרה שלא בסדר, ובתגובה איים המפקח שהוא ייקח לה את התעודה. ברגע זה להבה ביקשה ממנו שייקח את התעודה ויילך.

ללא תעודת כשרות, כתבה להבה פתק שבו הבהירה לקליינטים שלה ש"החל מחודש אוגוסט 2012, החלטנו במשפחת איצ'קדנה להפסיק לשתף פעולה עם הרבנות", והבהירה את סיבת ניתוק הקשר בינה ובין הרבנות, ולמה "מסיבה עקרונית ומוסרית" היא לא מוכנה לשלם על שרותיה. היא חתמה את הפתק במשפט: "האוכל במסעדה נשאר בדיוק כפי שהיה: צמחוני, טעים וכשר. רק ללא תעודת כשרות". לכאורה, פעולה פשוטה של בעל עסק שהחליט להתנתק מנותני שירות שהוא לא מעוניין בשרותיהם, אלא שמשפט כזה, במדינת ישראל, הוא מחוץ לחוק. משום שהחוק ("איסור הונאה בכשרות", סעיף 3א) קובע כי "בעל בית אוכל לא יציג בכתב את בית האוכל ככשר, אלא אם כן ניתנה לו תעודת הכשר" – כלומר האפשרות היחידה שלך לומר שהמסעדה שלך כשרה היא אם ניתנה לך תעודה הכשר. והגוף היחידי שיכול לתת לך תעודת הכשר הוא הרבנות הראשית של מדינת ישראל.

והנה הגענו לעוד אחד מהסיטואציות המופרכות האלה שמזמנת לפתחנו אחדות הדת והמדינה בישראל: המילה "כשר" הופכת לסימן רשום של הרבנות. כמובן, אפשר, על ידי שימוש במילים אחרות ("בהתאם לכללי ההלכה"? "אכיל ליהודים שומרי מצוות"? "טוב בעיני ה' להזנת צאן קדושים"?), להתחמק ולעקוף את החוק היבש – פתרון יהודי מאין כמוהו – אבל למה שנשלים עם מצב מגוחך שכזה? אם זה לא מספיק, ארבע מסעדות אחרות בשוק שכתבו לעצמן שלטי כשרות פרטיים ספגו איומים בקנסות מידי נציגי הרבנות לאחרונה. למה שנשלים עם הבריונות הזאת?

במשך שנים קיבלה הרבנות כפיקדון את מערך הכשרות הארצי. בצורה מצערת מאוד, היא בגדה בנאמנות שניתנה לה. מערך הכשרות היום מסואב, מבולגן, ואינו אמין (כאמור, גם משגיחיו עצמם מסרבים פעמים רבות לאכול תחת חסותו). במקום לדאוג לדיני כשרות הפכה הרבנות את משגיחיה לנושאים ונותנים בענייני כספים ומוצרים (וטיפים קבליים). על פי רחל עזריה, חברת מועצת העיר ירושלים, אחד מבכירי רבני צהר אמר לה ש"אין שום מקום בשרי שאפשר לסמוך עליו שהוא כשר בירושלים", הבעיה, כאמור לעיל, היא אפוא כפולה: גם של כפייה דתית, וגם של רשלנות מקצועית.

המאבק למען חופש דת בנושא הכשרות הוא רק אחד מני תחומים רבים בהם לחלקים נרחבים בציבור החילוני והדתי נמאס מהתנהלותה הקלוקלת של הרבנות הראשית. כך גם בתחום הנישואין, בו יותר ויותר זוגות מחליטים לקיים טקס (אורתודוקסי או שאינו) ללא מגע עם הרבנות, כך גם בתחום הקבורה, בו אופציות חדשות נפתחות, וכך גם בתחום הגיור, בו מכוני גיור פרטיים מחליפים את אלו של המדינה. יש לציין: אין כאן רצון לפרק את הרבנות הראשית, ומי שרוצה להתחתן, להיקבר או לאכול על פי שירותיה, מוזמן. המאבק הוא כדי שתינתן אופציה אחרת למי שלא מעוניין בכך. הגיע הזמן (האמת? הוא הגיע מזמן) שיהיה חופש דת אמיתי במדינת היהודים. המאבק הזה רק בתחילתו. המשך יבוא.

—

תגובת אגף הכשרות ירושלים, הרבנות הראשית (התגובה כוללת גם הצהרות רבות שאינן קשורות לרשימה, אולם אביא אותה במלואה):

1. המקור ההלכתי לעניין לינת לילה של שום בצל וביצים מובא בגמ' נידה דף יז ע"ב וכן במשנה מסכת דרך ארץ פי"א המובאת בסוף מסכת ע"ז. וכיודע לך בוודאי ש"חמירא סכנתא מאיסורא" לכן אנו מקפידים ע"כ גם בכשרות רגילה.

2. ככלל, וללא יוצא מן הכלל אנו מורים למשגיחי הכשרות להימנע מלאכול בבתי האוכל בהם הם משגיחים היות והדבר אינו אתי כיוון שבעל הבית יוזם הנחה בארוחה המוגשת למשגיח והדבר יוצר תלות "משגיח מושגח" מעבר לבעייתיות שכבר קיימת מכך שהוא משלם את שכרו מכורח המציאות הקיימת. אין ספק שאם המשגיח כרך את העובדה שהוא אינו אוכל בטיב וברמת הכשרות הדבר לא תקין ויוער לו על כך.

3. כללי: כל בית אוכל חותם על חוזה למתן תעודת כשרות טרם קבלת התעודה. סעיף 7.3.2 לחוזה מורה כי קניית פירות וירקות תיעשה אך ורק ממשווקים מורשים. הרציו שעומד מאחורי סעיף זה הוא, שאמנם ה"בסטות" בשוק נושאות תעודת כשרות אך הם מוכרים גם תוצרת שאינה מורשה לשימוש בבתי אוכל מושגחים. כגון: ירק עלים עם חשש חרקים, כרובית וברוקולי לא קפואים וכו' וכד' ולא פעם נתקלנו שבית אוכל קנה מספר מצומצם של ירק מאושר והשאר בחשבונית נפרדת ירק שאינו מאושר. משא"כ, אצל המשווקים המורשים יש משגיח שחותם על כל תעודת משלוח ומפקח, כמעגל שני, ע"כ שלא תכנס תוצרת שאינה מאושרת לבתי אוכל המושגחים.. הסדר זה נועד לצמצם את שעות ההשגחה ועלויות נוספות של בתי האוכל מכיוון שהמשגיח לא נצרך לשטיפת עלים מורכבת, ומספר פעמים ביום, אלא נכנסת תוצרת נקיה מחשש חרקים. למותר לציין את העובדה שהרבנות נותנת שירותי כשרות לכלמעלה מ 1200 בתי אוכל. ומשכך, וכגוף ממלכתי ורשמי של מדינת ישראל היא חייבת לנהוג בשוויוניות ואחידות כלפי כל מקבלי השרותים שלה. וטענתם של אי אלו בעלי עסקים שכביכול הרבנות לא נותנת בהם אמון אין לה בסיס היות וגם אם לאחוז מסויים אנו נאמין עדיין יש הרבה מטבחים שכלל לא נמצאים שם יהודים שאמונים, ו/או שנתפסו בתקלות כשרות חמורות. ולכן אין לנו להפלות בין עסק לעסק. מה גם שההוראה הגיונית וזכתה לגיבוי ממועצת הרה"ר לישראל משפטית והלכתית. ולגופו של עניין: הגב' הנכבדה מ"איצ'קדנה" רכשה תוצרת מספקים לא מורשים. ע"מ לתת לה ולסובבים אותה את האפשרות להמשיך לרכוש פירות וירקות בשוק ולא מהסוחרים המורשים אשר נמצאים בשוק הסיטונאי בגב"ש הגענו לסיכום בשעתו עם 4 בעלי "בסטות" שיסכימו לפיקוח על התוצרת היוצאת מהם לבתי אוכל מושגחים. היום מספר בעלי ה"בסטות" גדל בכפליים ויותר. לכן ההוראה שאין לקנות מ"בסטות" שאינם תחת פיקוח סבירה, הגיונית, ושוויונית במיוחד לאור המאמץ שחורג מההסכם עליו היא חתומה.

4. לתשומת לבך, ה"מאבק" הציבורי שמתרחש בכל מדיה אפשרית חוזר כבומרנג גם לצרכני הכשרות החילוניים וגם לרבנות כגוף ממלכתי. היות וגופי כשרות פרטיים משתמשים בניגוח שלכם ברבנות ומציעים אלטרנטיבות שנראות כעת זולות יותר לבעלי העסקים אך לבסוף המחיר יקר יותר. הם מחייבים את בעל העסק לרכישת תוצרת שאך ורק בהשגחתם כולל נוזל לניקוי כלים!! וכמאמר המשפט "טעמו המתוק של המחיר הנמוך מתחלף מהר באיכות החיים של המוצר".

5. הרבנות ירושלים אינה פועלת עפ"י גחמות כלכליות. שלא כשאר גופי הכשרות אנו מחוייבים בעיקרון ההדדיות ומכבדים כשרות של כל רבנות אחרת. הליך בחירת מפקחי הכשרות והעומד בראש האגף נעשתה בהליך של מכרז בליווי מבקר פנים מר רון פישמן, רו"ח. מר אשר אקסלרוד, עו"ד והיוע"מ. ומר קובי גינזבורג, רו"ח החשב המלווה מטעם משרד האוצר. וכן, ההליך עבר את בדיקתם של המבקר במשרד הדתות ומבקרת העירייה. מה שאומר שבשונה מגופי כשרות אחרים, ששם המינויים עפ"י כללים אחרים לגמרי ואשר אותם המאבק ברבנות מקדם ומעלה על נס, ראשי אגף הכשרות ברבנות נבחרו ופועלים עפ"י כל אמות המידה של כללי המינהל התקין ונתונים לכ 4 ביקורות בשנה.

6. וככל רשות אנו פתוחים לביקורת בונה רק שנבקש שתיעשה בצינורות המקובלים. אנו לא שוכחים שכולנו בני אדם.

7. תודה על פנייתך ונשמח לעמוד לשרותך בכל עת.

—

פורסם באתר אבי חי. הסמל המעוצב היטב הוא מלאכת סטודיו דוב אברמסון.

קול קורא להגשת הצעות להרצאות לכנס החמישי לחקר הדת והרוחניות העכשווית בישראל יצא לאור.

בקרוב יערכו שלושה ערבים לכבוד הספר 'לב הקבלה', באחד מהם אשתתף בעצמי. הקהל הרחב מוזמן.

לקראת הבחירות בארה"ב שמתרגשות עלינו השבוע, חזרתי ארבע שנים לאחור כדי לבדוק מה כתבתי בבלוגי יומיים אחרי שאובמה נבחר, וגיליתי שכתבתי לא רע. על ההתלהבות המשיחית מדמותו, על הציפיות הבלתי אפשריות ממנו ועל השינוי שבכל זאת יעשה. מצורפות גם שלל תמונות ממערכת הבחירות ההיא של אובמה כאליל, שלא לומר אלוהים.

המונח "מיסטיקה" צבר לאורך השנים מטען כל כך גדול ומגוון, עד שקשה היום להתייחס אליו בצורה עניינית. עבור רבים מיסטיקה היא פשוט כל מה שלא הגיוני, ועבור אחרים מדובר בלא יותר מאשר פלח השוק השופע שבו מני אצטגנינים מציעים לנבא לנו עתידות באמצעות קריאת קפה, קלפים או הילות. "אין מילה בשפה האנושית, אפילו לא 'סוציאליזם', שעושים בה שימוש מופקר כל כך", אמר הכומר האנגליקני וחוקר המיסטיקה וויליאם אינג', וזאת כבר ב-1899.

ממש באותה עת דיבר אינג' החל המונח ליצור סביבו עניין אקדמי, ותחום חקר המיסטיקה התגבש. תחילת המאה העשרים ראתה את יציאתם לאור של כמה ממחקרי המיסטיקה הקלאסיים, שממשיכים להוות בסיס איתן לתחום עד היום. בראשם ניצבו ספרה של אוולין אנדרהיל (Underhill) "מיסטיקה: על טבעה והתפתחותה של ההכרה הרוחנית האנושית" וספרו של וויליאם ג'יימס "החוויה הדתית לסוגיה: מחקר בטבע האדם". כותרות הספרים מצביעות על המגמה המשותפת של מחבריהם: על פיהם המיסטיקה היא יסוד חיובי ואימננטי בטבע האנושי, אשר ממנו יוצאות, כמו דיברות מתוך הענן, הדתות כמוסדות חברתיים ודוגמטיים.

גישתם של אנדרהיל וג'יימס כבשה את המחקר עד שנות השבעים של המאה העשרים, ועבור חוקרים רבים העניין האקדמי במיסטיקה הפך לניסיון להראות בצורה אנליטית שיש בסיס משותף לדתות כולן ולב אחד פועם במגוון מופעיהם השונים. החוויה המיסטית נחשבה למהות היולית ואוניברסאלית, שהמעטים שזכו להכירה אישית פירשוה ופיתחוה לאחר מכן לכיוונים מיתיים מגוונים. דתות העולם, אם כן, אינן אלא תרגומים תרבותיים שונים לאותה מציאות (על-)טבעית.

ב-1978 ערך סטיבן כץ, אז פרופסור באוניברסיטת דרמות (Dartmouth) בניו-המפשיר, כרך של מאמרים אשר החשוב שבהם, פרי עטו, ערער בצורה חריפה את הנחת המוצא הזאת. הוא מתח ביקורת חמורה על התפיסה המהותנית העומדת בבסיס העמדה של ג'יימס ואנדרהיל, וקבע שהחוויה הדתית, כמו כל חוויה אחרת, מותנית ואף מובנית על ידי הרקע החברתי-תרבותי המסויים של הפרט. במילים אחרות, אין חוויה מיסטית כיסוד ראשוני ומשותף – יש רק חוויה מיסטית נוצרית, יהודית, בודהיסטית, פגאנית וכו'. מרגע זה נחלקו חוקרי התחום בין הגישה המוקדמת יותר לבין זו המאוחרת. ספר שיצא זה עתה חושף אותנו לעמדותיו של יוסף בן שלמה בעניין.

בעיה עם מיסטיקנים שפויים

בספר, על היחס בין דת ובין מיסטיקה, מתגלה יוסף בן שלמה כבן נוסף למסורת המוקדמת, אם כי לא בלי לחרוג ממנה בכמה נקודות חשובות. בן שלמה, שבשנות השישים היה תלמידו של רוברט צ'רלס זהנר, מחוקרי המיסטיקה החשובים של המאה העשרים, ממשיך את דרכו של רבו בנושא זה. זהנר פרסם ב-1957 ספר שמכותרתו, Mysticism Sacred and Profane ("מיסטיקה קדושה וחילונית"), ניתן להבין כי הוא לא סבור שכל חוויה מיסטית שווה לאחותה. ואכן, זהנר מבחין בו בין סוגים שונים של חוויה מיסטית: חוויית אחדות עם הטבע כולו; חווית אחדות הנשמה עם 'המוחלט', אבל לא עם עולם התופעות; וחוויה אחדות הנשמה עם האלוהים, בקשר של אהבת דודים.

מה שמייחד את ניתוחו של זהנר, הוא שהוא מדרג, בצורה מאוד לא אקדמית, את החוויות האלה על פי מידת האותנטיות שלהן. על פי זהנר חווית האחדות עם האל היא האמיתית מכולן. בן שלמה מחרה-מחזיק אחריו, ובספר שלפנינו חוזר בעצם על תורתו של מורו, אותו הוא מצטט בצורה נרחבת, ומוסיף כמה אבחנות משלו. בן שלמה מאשר שלדעתו יש אכן הבדל עקרוני בין מיסטיקה הקשורה לדת היסטורית לבין מיסטיקה שאינה, דהיינו מיסטיקה חילונית, ועם זאת הוא עצמו מתקשה לסרטט אותו.

הבעיה הקשה שעומדת בפני חוקרים נוצרים (או יהודים) שהם גם בעלי השקפה מטפיסית ודתית, היא כיצד להסביר את החוויות של מיסטיקאים "שפויים", המגלות את כל קווי האופי של מיסטיקה "אמיתית", מלבד תוכנה התאיסטי. (עמ' 110)

אכן בעיה, שכן יש לנו מגוון רחב של עדויות על חוויות מיסטיות שזכו להן כל מני חילונים, כלומר אזרחי המודרנה שחיו ללא זיקה דתית, שהיו אנשים חביבים ושפויים בהחלט. עדויות אלה דומות להפליא לדיווחים של מיסטיקנים דתיים בפרטים רבים – לבד מציון נוכחותו של האל. שורו למשל בעדותו של ואצלב האוול, המחזאי, המשורר ופעיל הפוליטי הצ'כי, שמספר, במכתב מהכלא בו ישב בראשית שנות השמונים, על חוויה שפקדה אותו:

ישבתי על ערמה של ברזל חלוד והתבוננתי בצמרתו של עץ אדיר שהתנשא, בשלווה מלאת כבוד, מעל ומעבר לגדרות, לתיל ולמגדלי השמירה שהפרידו ביני ובינו. בעוד אני מביט ברעד הבלתי-מורגש של עליו על רקע השמיים האינסופיים, כבשה אותי תחושה שקשה לתאר: בבת אחת נדמה היה שנסקתי מעל לכל המאפיינים של הקיום הרגעי שלי בעולם אל תוך מצב מחוץ לזמן, אשר בו כל הדברים היפים שאי פעם ראיתי קיימים בהווה-משותף מוחלט. הרגשתי תחושה של השלמה, למעשה תחושה של הסכמה עדינה עם מהלכם הבלתי-נמנע של הדברים כפי שנגלו לי כעת, ולזה היתה שותפה נחישות חסרת דאגות לעמוד אל מול פני כל מה שיבוא. פליאה עמוקה לגבי ריבונות ההוויה הפכה לתחושה מסחררת של נפילה חופשית אל תהום המסתורין שלה. [...] הוצפתי בהרגשה של אושר עילאי והרמוניה עם העולם ועם עצמי, עם הרגע ההוא, עם כל הרגעים שהייתי יכול להיזכר בהם, ועם כל דבר בלתי-נראה שנמצא מאחורי העולם ושנושא משמעות. הייתי אפילו אומר שאיכשהו "הוכיתי על ידי אהבה", אבל אין לי מושג אהבה למי או למה. (מתורגם מתוך הספר Religion in Human Evolution של רוברט בלה, עמ' 6-7)

לכאורה, אין כאן דבר שנופל מתיאורים רבים של חוויות של מגע או אף איחוד מסויים עם האלוהות, לבד מזה שהאלוהות לא עולה על דעתו של האוול החילוני. עבור בן שלמה, כמו עבור מורו זהנר, ללא איזכור האל חייבת החוויה הזאת ליפול לתחום המיסטיקה החילונית, הנחותה מזו התאיסטית. בן שלמה מביא בספרו עדויות מאת מרסל פרוסט וארתור רמבו על חוויות מתונות יותר, שהוא קובע (גם כאן בעקבות מו"ר זהנר) שהן אינן מיסטיקה ממש. חבל שהוא מסתפק בתיאוריהם החלביים, ולא פונה לתיאורים כגון זה של האוול, שהיו מהווים עבורו אתגר רציני יותר.

סמים משני תודעה וחיים

בניסיונו לסדר את החוויות המיסטיות של האנושות במדרג היררכי פותח בן שלמה חשבון גם עם חוויות דתיות הנובעות משימוש בחומרים הלוצינוגנים כמסקלין ול.ס.ד.. הוא מביא כמקרה מבחן את חויותיו של אלדוס הקסלי, הסופר והוגה הדעות המפורסם, שכאשר היה תחת השפעת מסקלין העיד כי הוא סוף סוף מבין על מה מדברים כל המיסטיקאים. כאן שוב הולך בן שלמה בצעדים מדודים מאוד בעקבות זהנר, וגם הוא, כמו מורו, מגנה את ההשוואה. הוא מנתח את עדותו של האקסלי ומגיע למסקנה שהיא "שונה מבחינה פנומנולוגית מתיאורי כל המיסטיקאים את מהות חוויתם" (עמ' 91), ולכן אין לכנותה כלל "מיסטיקה".

אפשר להתווכח על ניתוחו הפנומנולוגי של בן שלמה, אולם קשה לקבל את קביעתו כי

איננו יודעים עד כמה 'המיסטיקה החילונית' בכלל, והתנסות המסקלין בפרט, משנה את חייו של המתנסה בה, ועל סמך מה סבור הקסלי ש"לעולם שוב לא יחזור להיות אותו אדם" (עמ' 93)

דא עקא, אנחנו דווקא כן יודעים שחוויות מיסטיות ללא נוכחות האל יכולות להשפיע בצורה דרמטית על חייו של אדם, ואנחנו גם יודעים שחוויות מיסטיות שמתעוררות בעקבות נטילת סמים למיניהם משפיעות לעיתים בצורה מתמשכת, וחיובית, על המתנסה בהן.

את אמיתותה של הקביעה הראשונה היה יכול בן שלמה להבין מחייהם ועדויותיהם של "מיסטיקנים חילונים" שונים שהוא עצמו מזכיר בספרו. לגבי אמיתותה של הקביעה השנייה, ניתן היה לפנות לניסוי מפורסם שנערך ב-1962 באוניברסיטת בוסטון, שבו קיבלו עשרה מתנדבים כמוסות פסילוסיבין (Psilocybin), ועשרה אחרים קיבלו פלצבו. גם חצי שנה אחרי אותו היום דיווחו המשתתפים שהיו תחת השפעת פסילוסיבין שהם נעשו "רגישים לבעיותיו של הזולת", "מגובשים יותר מבחינה אישיותית", וש"התחדדה ההערכה שלהם למשמעות שבחיים" (דברי המאמר שפורסם אז). בסוף שנות השמונים, כלומר כרבע מאה לאחר מכן, חזרו חוקרים אל אותם נבחנים, ועל פי עדויותיהם חייהם של רוב מי שנטל אז פסילוסיבין הושפעו לטובה.

יכול להיות שיש סיבות אחרות להתנגד לחוויות רוחניות שמתעוררות על ידי סמים, אולם בן שלמה אינו מונה אותן, ובדברים שהוא כן מביא הוא אינו מדייק, כאמור. בכלל, נראה שהספר כתוב בשיטת "זרם התודעה", כאשר המחבר מונה דוגמאות ללא סדר ברור. הפרקים אמנם מחולקים חלוקה תמטית מובנית, אולם בן שלמה אורג את התיאוריה שלו בדבר מהותה של המיסטיקה בצורה לא שיטתית.

נכון לשנות השבעים

מספר ספרי העיון בעברית המוקדשים לחוויה הדתית הוא קטן, למעשה זעיר. ישנו התרגום של ספרו הגדול של ג'יימס, תרגום ספרו של רודולף אוטו, 'הקדושה', וספרו של בן עמי שרפשטיין, 'החוויה המיסטית' מתחילת שנות השבעים. לאחרונה יצא ספרו של רון מרגולין, 'הדת הפנימית', אם כי הוא מטפל בנושא בעיקר מזווית יהודית. כל ספר נוסף, אם כן, הריהו תרומה חשובה לתחום, בוודאי ספר מאת חוקר והוגה חשוב כבן שלמה. יחד עם זאת, ספרו של בן שלמה אינו יכול להיחשב כמחקר מספק של הנושא.

הבעיה המרכזית של הספר היא שהוא אינו מעודכן. למעשה, נדמה כאילו הוא נכתב בשנות השבעים. מתוך התחשבות בקורא לא אכביר מילים על החוקרים הבינלאומיים מעשרות השנים האחרונות שבן שלמה כלל אינו מתייחס אליהם, ואעמוד רק על אלו המקומיים. בן שלמה מרבה לצטט את גרשם שלום, אבל מאז שלום בכל זאת נכתבו אי אילו ספרים. בספרו אין ולו אזכור אחד לחוקרי מיסטיקה חשובים כמשה אידל, רחל אליאור, יהונתן גארב, יהודה גלמן, בועז הוס, אליוט וולפסון, רון מרגולין, חביבה פדיה ואחרים. חסרונם זועק מתוך דפי הספר, ומותיר אותו חסר.

בעיה נוספת היא, כאמור, הנטייה לשפוט לשלילה חוויות מיסטיות שאינן מתאימות לפרדיגמה המונותאיסטית. בכך כאמור הולך בן שלמה בדרכו של זהנר. נראה שלשניהם כמה תכונות משותפות, שגוררות אחריהן חסרונות משותפים. לא רק ששניהם מאמינים אדוקים במסורות דתיות מסויימות, אלא ששניהם הגיעו אליהן אחרי הפיכת לב. כ"חוזרים בתשובה" (זהנר לנצרות הקתולית, בן שלמה לציונות הדתית) הם ששים להגן על הכרעתם האמונית, דבר שמטה את מסקנותיהם המחקריות לכיוון מאוד מסויים. הבדלת מיסטיקה "קדושה" מ"חילונית" תוך העמדתן במדרוג היררכי נאה אולי לרבנים ומנהיגים רוחניים, אבל בעייתית עבור חוקרים. אפילו זה לא היה נורא אם היה נעשה מאמץ קפדני בהבאת מקורות רלוונטיים ומחקרים עדכניים כדי שהשיפוט יהיה הוגן, אבל מאמץ כזה לא נעשה. התוצאה היא ספר מחקרי שאפשר להכניס בשקט לישיבות, ועל כל אחד להחליט אם זה יתרון או חיסרון.

גם שפינוזה

יוסף בן שלמה, שהלך לעולמו בתשס"ז, היה מגדולי האינטלקטואלים בישראל. בחייו הוא עבר תהליך ארוך טווח של התרחקות ואז התקרבות מחודשת אל דת אבותיו. בעוד שבבגרותו התרחק משורשיו בציונות הדתית, הרי שאחרי מלחמת ששת-הימים ערך מהפך בחייו, והתקרב שוב אל הדת, ואיתה לעמדות מדיניות ימניות. הוא חבר לחלוצי 'גוש אמונים', השתתף בעלייה לסבסטיה, ובמשך שנים היה מדובריה הבולטים של תנועת ההתנחלות. מפעלו המרכזי היה ניסיון לסכם את תורתו של הראי"ה קוק, מבצע אדיר מימדים עליו עמל כשני עשורים, אולם לא השלים.

על פי מיכל לניר, מי שהתבקשה אחרי פטירתו על ידי משפחתו של בן שלמה להוציא לאור את כתביו, ומי שהביאה לדפוס את הספר הנוכחי (יחד עם אברהם שפירא), בן שלמה כתב את ספרו על המיסטיקה עד מחצית שנות התשעים, אז נדם כל מפעלו המחקרי בעטיים של הסכמי אוסלו. עבור בן שלמה התפתחות זו סימנה את קץ הציונות, וממילא הוא לא ראה טעם להמשיך לכתוב. מי שרוצה יכול לתלות בהסכמים הללו עוד תוצאה מצערת.

אולם לא הכל נשטף בצער הימים. יחד עם הספר המדובר כאן יצא לאור גם הספר האתגר של השפינוציזם, בו בן שלמה ניגש לפתח את תחום מומחיותו הגדול, תורתו של ברוך שפינוזה. שני הספרים יצאו בהוצאת כרמל, וישראל כרמל, המו"ל, ראוי לכל שבח על שלקח על עצמו את הפרוייקט החשוב הזה. מקריאה בספר על שפינוזה, נראה שהוא רציני ומעמיק יותר מזה שסקרנו לעיל. והנה, כבר בפתחו לא שוכח בן שלמה את המיסטיקה חביבתו, ומציין ש"החוויה המקורית, שממנה נובעת שיטתו של שפינוזה, אינה רחוקה מזו של מיסטיקאים נוצרים ומוסלמים בעלי מגמה פנתאיסטית, ואולי אף זהה לה." גם שפינוזה, אם כן, במיסטיקנים.

סתם

—

פורסם היום במוסף 'שבת' של מקור ראשון. פרטי הספר: יוסף בן שלמה, על היחס בין הדת למיסטיקה, כרמל, ירושלים, תשע"ב 2012, 207 עמ'

לא מזמן התארחתי לארוחת שבת בביתו של ידיד סרוג-כיפה. הוא מבוגר ממני בכעשרים שנה, איש מקושר מאוד ופעיל במעגלים שונים ומגוונים. כשהשיחה הגיעה, כפי שהיא חייבת תמיד להגיע, לפוליטיקה, הופתעתי מאוד לשמוע שהוא מוכן ומזומן למדינת כל אזרחיה, "דו-לאומית", כמו שאומרים. כשביררתי האם הוא מבין שזו סופה של ההזדמנות ההיסטורית של העם היהודי לריבונות הוא אישר שזה בהחלט מובן לו, אלא שלא הסכים איתי שזה משהו שיש להצטער עליו.

תראה, אמר, אני מבין שאתה מעוניין בהתפתחותה של תרבות יהודית הנושאת באחריות שבאה עם שררה ועם כוח. אני פשוט חושב שאחרי שישים וחמש שנה של תרבות יהודית שכזאת אפשר לסכם ולומר שהיא בהחלט לא נושאת את האחריות הזאת היטב. ראה אילו מאורות הקמנו מתוכנו לפני שהוקמה המדינה, וראה את הריק ההגותי שהתרבות היהודית נמצאת בו כיום. איפה גורדון שלנו? איפה בובר שלנו? איפה ביאליק? האם שכחנו אותם? מי היום מגיע לקרסוליהם? איפה כיום נמצא רב כראי"ה קוק?

דבריו נגעו בנקודה כאובה שלא ניסחתי לעצמי בבהירות עד אז. קשה להכחיש שהתרבות היהודית בארץ (במובן המסורתי של המונח) לא הצליחה בשישים השנים האחרונות להתעלות לגבהים מרשימים במיוחד, לא מבחינה יצירתית, ולא מבחינה מוסרית. האורתודוקסיה בארץ מוציאה מקרבה במקרה הרע טכנאי הלכה, ובמקרה הגרוע עוד יותר רבנים גסי רוח ובורים כעובדיה יוסף, גזענים כשמואל אליהו או מחרחרי מלחמה כדב ליאור. האם ניתן למצוא כיום בארץ רב שגם נחשב גדול בתורה, גם רחב השכלה, וגם משמש כמאור מוסרי לרבים?

לצערי הרב הייתי חייב להסכים איתו שלא. הכוח שניתן ליהודים במסגרת מדינתם הריבונית לא היטיב עם תנובתם התרבותית-מוסרית. להפך, עושה רושם שהוא השמין את לבם, עשה אותם גסים, הפך אותם לעם ככל העמים: מאוהב בעצמו, תוקפן כלפי זולתו, מגושם בהתנהלותו. דווקא בגלות נראה שהנפש היהודית התעדנה, שתחת כור המצרף היא הזדככה (והולידה מתוכה את קפלן, השל, סולוביצ'יק, שחטר-שלומי, גרין).

בכל זה נזכרתי כאשר קראתי את דבריו של הרב ריק ג'ייקובס, נשיא התנועה הרפורמית, שאמר ש"יהודי ארה"ב אינם רואים בישראל מדינה המשקפת את עולם הערכים שלהם". ג'ייקובס מתכוון כמובן לאפלייה השערורייתית שיש במדינה כלפי זרמים יהודיים שאינם אורתודוקסים, אבל לא רק. הוא מדבר על הניכור שחשים צעירים יהודיים אמריקאים ממה שהם תופסים כחברה שמרנית, לאומנית, בלתי-סובלנית ואלימה.

הניכור הזה הוא עובדה קיימת, המתגלה במחקרים שנעשים בקרב יהודי ארה"ב. ככל שגילם של יהודים אמריקאים נמוך יותר, כך נמוכה גם עוצמת הקשר שלהם למדינת ישראל. חשוב להבין שהניכור כאן אינו תוצאה של חילוקי דעות פוליטיים, ואף לא של השקפות עולם שונות. מדובר כאן במשהו עמוק הרבה יותר: בדרכים שונות להגדרתה של הזהות היהודית.

עבור צעירים יהודיים אמריקאים זהות יהודית פירושה קודם כל השקפת עולם ליברלית, המונעת על ידי הציווי המוסרי ל"תיקון עולם". זו לא השקפתם הפוליטית. זוהי עבורם התשובה לשאלה "מה זה עבורך להיות יהודי". זוהי היהדות שלהם. מכאן שכאשר הם חוזים בהתנהלות של מדינת ישראל בכל הנוגע לסכסוך עם הפלסטינים, ליחס לזרים או לכפייה הדתית, הניכור שמתעורר בהם הוא מובן מאליו.

הזהות היהודו-ליברלית של יהודי ארה"ב קיבלה אישור מחודש בבחירות האחרונות שם, כאשר מאמציהם הרבים – והממומנים בנדיבות – של חוגים ניציים שונים לא הצליחו להניא את הרוב הגדול של היהודים האמריקאים מלהצביע אובמה. גם כאן ההזדהות עם הצד הליברלי אינה רק ביטוי של עמדה פוליטית, אלא של זהות חברתית, ואף דתית.

אפשר כמובן לזעוק שהיהדות הליברלית שהתפתחה באמריקה אינה "היהדות האמיתית", שאותה יהדות אמיתית אינה כלל ליברליות הומניסטית אלא אתנוצנטריזם שבטי, או שיהדות ארה"ב היא זיוף צפונבוני שמקורו לא בעמדה ערכית מגובשת אלא בגלישה נוחה לעבר הטמעות והתבוללות. למרות שאפשר, פה ושם, למצוא אמת מסויימת בזעקות שכאלה, הרי שהן עצמן מדגימות בדיוק את ההבדל החד בין היהדות המדירה והנצחנית שהתפתחה בישראל, לבין היהדות המכילה והסובלנית שהתפתחה בארצות הברית.

בעוד שבארה"ב הזרמים השונים רואים כהנחת מוצא חשיבות רבה בהכללת כמה שיותר יהודים תחת כנפיהם, הרי שכאן דמויות תורניות מכלות את מרצן בניסיונות דקדקניים להגדיר מי בחוץ ומי בפנים, מי כשר מספיק ומי לא, מי מקפיד ומי חפיפניק, מי מאנ"ש ומי אפיקורס נורא. הזעקות האלה הן בדיוק הסימפטום של המחלה ממנה סובלת היהדות בישראל, ובדיוק מה שמעורר ביהודי ארצות הברית את הניכור כלפיה.

סתם

—

פורסם באתר אבי-חי

בשבוע הבא יערך כנס באונ' חיפה בנושא השיח היהודי-הינדואי. אדבר בו על ר' אריה קפלן ויניקתו ממקורות הינדואיסטים לצורך פיתוח "המדיטציה יהודית" שלו.

על פי המקובל המתוק, על פי המקובל המר, על פי המקובל החם, על פי המקובל הקר, על פי המקובל הצבע, אך על פי האמת – אטומים וריק. – סקסטוס אמפיריקוס, נגד אנשי המדע, סוף המאה השניה*

קיצור תולדות האנושות של יובל נח הררי חרג מזמן מתחומי ה"ספר" והפך לתופעה תרבותית. אין צורך להלאות אתכם, קוראים יקרים, במספרי המכירות או במניין השבועות בראש טבלת רבי המכר. אם אני לא טועה, הספר הוא אחד המצליחים בישראל בשנים האחרונות בכל קנה מידה, ודאי בסוגת ספרי העיון. את העותק שלי, אגב, קיבלתי ממש סמוך ליציאתו לאור, מאחד מקוראי הבלוג שהתעורר בו רצון לתת לי מתנה (כן, זה קורה מדי פעם, ובהזדמנות זו אודה לו שוב. ואם קופצת עליכם רוח טובה שכזו, ראו משמאל למטה, כפתור התרומות), אם כי לא קראתי אותו עד לפני כחודש, בעיקר מפאת העבודה המאומצת על הדוקטורט. מי שעורר אותי מתרדמתי הדוגמטית לאחרונה היה הרב חיים נבון, שקרא וביקר את הספר קצרות בעמוד הפייסבוק שלו. שמתי מיד בצד את הספר החדש של רוברט בלה על האבולוציה של הדת (חבל"ז), ושקעתי בספרו של הררי.

הספר מעניין וכתוב היטב, אולם אין לי כל כוונה לסכם אותו או אף להתייחס לרובו. כאן אני רוצה אך ורק להעיר הערה קטנה, לצערי באמת בקצרנות, המתייחסת לתפיסת העולם העומדת בבסיס הספר, תפיסה שמנחה את הררי בכתיבתו. מדובר, כפי שברור לכל מי שקרא את הספר, במטריאליזם רדוקציוניסטי, בו אין אמת מלבד תאים ואורגניזמים, ומדע הביולוגיה הוא נביאם. במילים אחרות, הררי תופס את העולם אך ורק מבעד לעדשה הביולוגית. כל מה שמורכב יותר מחייו של האורגניזם הביולוגי וסביבתו, או מתוחכם יותר מקשריו האינסטינקטיבים עם בני מינו ובני מינים אחרים, מהווה עבור הררי תופעת לוואי (epiphenomenon) שממשותו מפוקפקת במקרה הטוב, נלעגת במקרה הקצת פחות טוב.**

הנה ציטוט מהספר שמדגים היטב את עמדתו:

לפי מדע הביולוגיה, בני אדם לא "נבראו" אלא התפתחו בתהליך אבולוציוני. [...] אין דבר כזה "זכויות" בטבע. יש רק תכונות. [...] ומהן התכונות שהתפתחו בתהליך האבולוציוני? בין התכונות שיש לבני אדם ולבעלי חיים אחרים בהחלט אפשר למנות את התוכנה "חיים". אבל "חירות"? אין בשפה הביולוגית מילה כזו. כמו "שוויון", כמו "זכויות" וכמו "חברות בערבון מוגבל", גם "חירות" היא מושג שבני אדם המציאו וקיים אך ורק בשפתם ובדמיונם של בני האדם. מנקודת מבט ביולוגית, אין הרבה משמעות לאמירה שאדם החי תחת שלטון דמוקרטי הוא "חופשי" ושאדם החי תחת שלטון רודני "אינו חופשי". ומה לגבי "אושר"? [...] רוב המחקרים על בעלי חיים מכירים רק בקיומן של הנאות, שניתנות להגדרה ומדידה בצורה אובייקטיבית. (עמ' 116)

כשקראתי דברים אלה לראשונה הנחתי את הספר וכתבתי את הפסקאות הבאות:

טעות מרה עושה הררי כאשר הוא משתמש בשפה הביולוגית כדי לתאר את המציאות. השפה האמיתית שעל פיה פועל העולם היא כמובן השפה הכימית. ובשפה הכימית אין כלל "בני אדם". "בני אדם", כמו "תהליך אבולוציוני", כמו "ביולוגיה" וכמו "חיים", הם מושגים שבעלי חיים לוקחים ברצינות ושקיימים רק בשפתם, בדמיונם ובאינסטינקטים שלהם. למעשה העולם כולו אינו אלא תרכובות כימיות, כלומר מולקולות שונות שמצטרפות אל אחרות תוך שחרור אנרגיה, ולהפך.

המניע של הררי ברור: לתת לנו נחמה מסויימת בכך שיש לנו "חיים" ושאנחנו משתתפים באיזה "תהליך אבולוציוני" כולל כל. למעשה, אין כלל "אנחנו". יש רק זיליוני מולקולות שמתקשקשות אחת עם השנייה וזו עם זו עם זו עם זו. בסופו של דבר, זהו העולם האמיתי.

אלא אם כן… כמובן: השפה הכימית היא אשלייה מטופשת. למעשה, המציאות לאשורה היא פיזיקלית בלבד. הכוח האלקטרומגנטי, הכוח החזק, הכוח החלש, וכוח המשיכה: אלו האמיתות היחידות שבנמצא. "מולקולות", "תרכובות", "תגובות כימיות" ואפילו "אטומים" אינם אלא תוצרים של הדמיון האנושי הפורה, שמחבר יחדיו, לכדי ישויות בדיוניות, מקטעים, לחצים וכיוונים שונים של אותם כוחות יסודיים.

המניע שלנו להאמין במולקולות הוא ברור: כך אנחנו שומרים על היצור הדמיוני שאין עבורנו חשוב ממנו: "חומר". המונח המטופש הזה, שרק קשישים דלוזיונים מסוגלים להאמין שיש לו איזושהי מציאות, מאפשר לנו להרגיש את עצמנו כממשיים, על ידי כך שהוא מבסס את האמונה שאנחנו עשויים ממשהו. אלו, כמובן, שטויות. אין כל "משהו", כי אין כלל "דברים" בעולם. כל ישות מעבר לארבע הכוחות הפיזיקליים היא דמיונית כמו חד-קרן.

התרגיל שעשיתי כאן מובן: אם רידוד התופעה האנושית לתאים ואורגניזמים הופך אותה לאמיתית יותר, רידודה למולקולות יהפוך אותה לאמיתית עוד יותר, ולכוחות פיזיקלים הכי אמיתית מכל, שהרי ההיגיון שעל פיו נוהג הררי מניח שאבני הבניין אמיתיות יותר מהבניין עצמו. אם החלקים אכן אמיתיים מהשלם, מסתבר שככל שנפרק תופעה כלשהי למרכיביה, כך "נגלה" מה היא "באמת". ממילא, מרכיביה הראשוניים ביותר של תופעה יציגו בפנינו את מהותה לאשורה.

האם אכן כך? יש קסם רב ברעיון הזה, ואפשר להתחקות אחר ראשיתו כבר בימי קדם, בפילוסופיה היוונית וההודית, עוד הרבה לפני שעין אדם צפתה באטומים לראשונה דרך מיקרוסקופ. הייתי מייחס את הנטייה הזאת לאינרציה אנליטית שיצאה משליטה, מעין גלישה של כושר הניתוח וההבדלה של המחשבה, שניכס לעצמו את חותמת האמת, ושכנע אותנו שרק שימוש אדוק ועקשן ביכולתיו המפרידות והמפרקות יביא אותנו אליה לאשורה. אפשר לקרוא לזה הכשל הרדוקציוניסטי.***

אבל למה בעצם זה לא נכון? האין אטומים אמיתיים יותר מבני אדם? האין תאים ואינסטינקטים אמיתיים יותר מזכויות אדם וחירות? אנסה לענות על השאלות האלה, קצת בעצמי וקצת בעזרת תובנותיו של דאגלס הופשטטר מספרו האחרון, I Am A Strange Loop (כתבתי עליו בעבר כאן ועוד קצת כאן). ראשית אנסה להסביר למה תופעות מורכבות אינן אמיתיות פחות מתופעות ראשוניות, וזאת בעזרת כמה טענות וכמה ניסויי מחשבה. שנית אצביע על המערך הערכי שהררי מציג, שכן בניגוד ליומרה הנייטרלית והמדעית, הוא בהחלט מקדם השקפת עולם מסויימת.

ברמה האטומית אין משמעות

ובכן, ראשית, כותב הופשטטר, יש להבין שלמרות שהרמה החלקיקית אחראית במאה אחוז למה שמתרחש ברמות המורכבות יותר, היא גם בלתי-רלוונטית לחלוטין למה שקורה בהן. איך זה יכול להיות? (1) מפני שהאטומים המסויימים שיוצרים תופעה מורכבת הם חסרי חשיבות, ו(2)מפני שהיא פשוט לא מעניינת אותנו ולא משנה לנו כשאנחנו באים לבחון את ההתרחשויות. הופשטטר נותן כדוגמא שמיעה של תקליט. אם נניח את המחט על החריץ התקליט שניה מאוחר או מוקדם יותר הדבר ישנה לחלוטין את מערך המולקולות בחדר ובגופנו, אבל לא ישנה בכלל את החוויה שלנו מהמוזיקה. המוזיקה, השמיעה שלנו, אנחנו עצמנו נישאר אותו דבר מכל בחינה חשובה.

הרמות התת-אטומית, האטומית, המולקולארית, התאית – כולן חשובות, אבל הן באותה מידה הן חסרות משמעות. משמעות במובן האנושי של המילה, כלומר: הן לא משנות לנו כלום. לולא היו אטומים שהרכיבו את סטלין הוא לא היה קיים, אבל לא משנה אילו אטומים הרכיבו את סטאלין. לא משנה לנו אילו אטומים מילאו את ראשו של סטאלין, משנה שסטאלין – ולא אדם אחר – עמד בראש ברית-המועצות. ושוב: לא משנה אילו קשרים כימיים הביאו לפעולות המעיים התקינה של ישו. משנה שמעיו פעלו מספיק טוב כדי לא להפריע לו לחולל מהפכה ביהדות המאה הראשונה לספירה. ומכיוון אחר: כשאנחנו מתבוננים בתינוק, אנחנו לא בוחנים את מצבור המולקולות שמרכיבות אותו, אלא את פניו.

שימו לב, לא מדובר כאן רק עניין של נוחות תפיסה. אנחנו לא מוותרים על ניתוח הקשרים הכימיים שפעלו בתוך ישו מפני שהם רבים ומורכבים מדי, ולא מניחים לאטומים שמרכיבים את התינוק מפני שאנחנו פשוט לא מסוגלים לראות אותם, ולכן "מסתפקים" בבחינת המערכות המורכבות שהם, או אותם קשרים כימיים אצל ישו, מכוננים יחד. העניין הוא עקרוני: הכוחות הכימיים או הפיזיקלים הספציפים שמרכיבים תופעה מסויימת הם חסרי משמעות. הם פשוט לא רלוונטים עבורנו, לבד מכך שהם מאפשרים לתופעות האלה להתקיים.

עוד דוגמא: כשאומרים ש'ישראל היום' אינו עיתון אמין, האם מתכוונים לכך שמשהו לא בסדר ברמה המולקולארית שלו? האם זה מפני שהאטומים בידיעות שהוא מביא אינם תואמים לאטומים שבעולם? לא, זה מפני שהמילים והמושגים (תופעות מורכבות) בין דפיו אינם תואמים לעובדות (שוב, תופעות מורכבות) כפי שהן ידועות לנו. ועוד: לו הייתם יוצרים רובוט רוצח, מעין "טרמיניטור" שכזה, ושולחים אותו למשימת החיסול שלו, האם הייתם מתכנתים אותו לחפש מקבץ מסויים של אטומים (נאמר שהעין שלו מסוגלת לכך), או אדם מסויים? ודאי שאדם, מפני שאנחנו יודעים היטב שהאטומים בגופנו משתנים כל הזמן, אבל המכלול נותר מבחינתנו אותו ה"דבר", וזה מה שחשוב לנו, וזה מה שאמיתי עבורנו.

הופשטטר מביא דוגמא אחרת:

הסיבות לפריצתה של מלחמה מסתורית בארץ רחוקה יתחדדו ויובנו לנו אם פרשן מעמיק יקשר את מקור המלחמה לסכסוך עתיק בין מסורות דתיות שנות. מצד שני, שום בהירות לא תופק אם פיזיקאי ינסה להסביר את המלחמה בכל שיאמר שהיא פרצה הודות לטריליוני טריליוני התנגשויות משמרות-מומנטום שהתרחשו בין רסיסים ברובדי המכאניקה הקוונטית. (עמ' 179)

במילים אחרות, המציאות אינה (רק) אטומים. מה שאמיתי עבורנו, מה שממשי עבורנו, אינו מולקולות או כוחות פיזיקליים מופשטים, אלא פרצופים ומילים ואמונות. זה לא אומר שאי אפשר להבדיל בין מילים שקריות לאמיתיות, או בין מושגים חסרי תוכן לכאלה שמחזיקים תוקף וערך. אבל זה כן אומר שהמחשבה שרק אטומים או רק כוחות פיזיקליים או ביולוגיים הם "האמת" היא מגוחכת. זה פשוט לא הדרך שבה אנחנו עובדים או חושבים. זאת קפיצת אמונה לעולם שלא מוכר לנו, ושכאמור, אין לו משמעות עבורנו.

ברמה האטומית אין בני אדם

ועוד כמה נקודות. כפי שכתבתי באותן שורות ראשוניות שצוטטו לעיל, ברגע שאנחנו יורדים לרמות המולקולאריות, ובוודאי התת-אטומיות, ממילא אנחנו מגלים שלא רק זכויות אדם אין, אלא גם בני אדם אין, וגם אורגניזמים קטנים יותר אין, ואפילו תאים אין. זאת מפני שכוחות הפיזיקה והכימיה לא ממש מכירים בישויות כגון "תא", "כרומוזום" ובוודאי לא "אדם". מה אם כן הערך בהצגתם כאמת הבלעדית?

אולי תאמרו: מה יש לך מאטומים? הררי מדבר על אורגניזמים! ובכן, ראשית, אם כבר רדוקציה, אז עד הסוף (ואד אבסורדום), לא? מה הסיבה שהחלטנו לעצור ברמת האורגניזם? למה "חיים" היא תכונה שיש לבני אדם, בניגוד ל"חירות", כאשר גם החיים אינם יותר מאשר מצב ביוכימי מסויים?

עכשיו, חשוב לומר שאין לי כמובן כל כוונה לקבוע שהרמה הכימית או הפיזיקלית אינה אמיתית. ודאי שהיא אמיתית. כוונתי היא לומר שהיא לא יותר אמיתית מהרמות המורכבות יותר. אלו דרכים שונות של התבוננות בעולם התופעות, ואנחנו זקוקים לכולן. הניסיון לפרק את העולם לחלקיקים ולקבוע שרק כך הוא אמיתי דומה לניסיון לקבוע שהאותיות במשפט הזה אמיתיות יותר ממילותיו.

ולכן, שנית, אם נחזור עם התובנות האלה ונבחן את הפסקאות הראשוניות אותן כתבתי לעיל, נבין מיד שאנחנולא אמורים לוותר על הביולוגיה לטובת הכימיה, או על הכימיה לטובת הפיזיקה וכו'. האם מישהו מעלה על דעתו שהפיזיקה אמיתית יותר מהכימיה? לא, כל הרמות האלה אמיתיות. הן מייצגות את המציאות ברבדים שונים. באותה מידה, גם בני אדם הם אמיתיים. באותה מידה, גם קהילות הן אמיתיות. באותה מידה, גם מדינות הן אמיתיות, וגם עמים. אפשר כמובן לרצות שלא יהיו מדינות ולא יהיו עמים, ואולי יום אחד זה יהיה המצב, אבל אין טעם לספר לעצמנו שישויות אלו אינן קימות כבר עכשיו.

ושלישית, שימו לב שיש גם קשרי גומלין בין הרמות השונות של המורכבות: תכונותיה של מולקולת מים הן שגורמות לתכונותיו של הנוזל (מה שנקרא Emergent Properties, כגון נימיות, התרחבות כמוצק וכו'). האם נאמר שהתכונות המולקולאריות הן אמיתיות, אבל התכונות של הנוזל אינן אמיתיות? שהתרחבותם של מים כמוצק היא תופעה פחות ממשית מאשר הקשר בין אטום החמצן לבין שני אטומי המימן? באותו אופן, once again, בני אדם אינם פחות אמיתיים מתאיהם, וקהילות אינן פחות אמיתיות מחבריהן. אלו תופעות שנבנות על בסיס תכונותיהם של מרכיביהם. וכן, גם "אושר" הוא משהו שממש קיים.

ומעבר לזה, רביעית, עד כמה בכלל אפשר לדבר על בני אדם אם לא מדברים, כהצעתו של הררי, גם על חירות או אושר? אילו מין יצורים אלה, שמושגים אלה אינם אמיתיים עבורם? האם הם אכן בני אדם, ועוד מפוכחים או אמיתיים יותר? אישית, אודה שקשה לי לראות אותם כאנושיים בצורה מלאה. למעשה, אלה לדעתי לא יהיו באמת בני אדם. נדמה לי שדי ברור גם לכם שאין בני אדם ללא יפה ומכוער, חשוב וטפל, אהוב ושנוא, טוב ורע. ערכים אלה לא נמצאים ברמה הביולוגית, הכימית או הפיזיקלית, הן תופעות מורכבות יותר, אבל במובן חשוב הן מרכיבות בני אדם לא פחות מאלה. בלעדיהן אי אפשר ממש לדבר על בני אדם. הן אמיתיות מאוד.

ברמה האטומית אין אכזריות

וכאן אנחנו מגיעים לחלק השני של רשימה זו, והוא בחינת הטוב והרע אצל הררי עצמו, כלומר המערך הערכי שלו. משום שעל אף שהוא מתעקש לרדד את הקיום האנושי לרמה הביולוגית, כמו כל אדם (שאינו פסיכופט), הוא אינו יכול שלא להחזיק במצפון מוסרי כלשהו. וטוב שכך כמובן. לא אכנס כאן לפלפולים פוסטמודרניסטים על שדות הכוח שחבויים תמיד בכל עמדה שהיא, לא כל שכן באלה שמתחזות ל"ניטרליות" ו"טבעיות". הדברים הלא כבר הפכו כמעט לברורים מאליהם. ניגש אם כך מיד לעניין.

הררי כותב כי

כל ההיררכיות האנושיות שהוזכרו לעיל – אנשים חופשיים/עבדים, לבנים/שחורים, עשירים/עניים – הן היררכיות מדומיינות [...] ההיררכיות הללו קיימות אך ורק בדמיון האנושי. [...] למיטב ידיעתנו, מקורן של כל ההיררכיות הללו הוא בסדר שבני אדם דמינו בעצמם.
[...]
העובדה שחלק ניכר מההיררכיות של המין האנושי חסרות בסיס לוגי או ביולוגי, ואינן אלא התקבעות של מאורעות מקריים ורעיונות שרירותיים, היא זו שמכריחה אותנו לדעת היסטוריה. אילו היתה החלוקה לשחורים ולבנים או ברהמינים ושודרות הגיונית ומעוגנת במציאות הביולוגית (נניח, אילו לברהמינים היה מוח גדול יותר מלשודרות), די היה לנו לדעת ביולוגיה ואולי סוציולוגיה. אך הדברים התגלגלו כך שאם ברצוננו להבין לעומק את נפתוליה של החברה ההודית, את הדינמיקות הגזעיות בארצות הברית, או את היחסים בין אשכנזים לספרדים בישראל, אין לנו ברירה אלא ללמוד את רצף האירועים המקרי שהפך יצירי דמיון שרירותיים למציאות אכזרית." (עמ' 140-141, 149)

על קביעות אלה אעלה שתי טענות:

1. נניח שהיינו מגלים שלברהמינים יש מוח גדול יותר מלשודרות, או שלשחורים כישרון מתמטי מולד גדול יותר מאשר ללבנים, או שלנשים חוש כיוון מפותח יותר מאשר לגברים, או שפולנים נוטים לדיכאון הרבה יותר מפרסים – האם זה היה מוביל לרישיון מצד קבוצות אלה לקחת לעצמן זכויות יתר, או להפלות עצמן לטובה על פני האחרות? הרי ודאי שגם במקרים אלה היינו יכולים לנמק למה למרות שחברי קבוצה X הם מבחינה ביולוגית חכמים יותר, אין סיבה שיעבדו פחות או יפונקו יותר מכל אדם אחר. לא? האין כך אנחנו נוהגים כבר היום עם בני האדם שביולוגית ברור שנחותים מאיתנו (למשל, בעלי תסמונת דאון). האם אנחנו סבורים שמגיע להם זכויות פחותות – למשל שיעבוד עד מותם במכרות פחם – משום עצם נחיתותם הביולוגית?

אין זאת אלא שהררי מבצע כאן את אחת מהטעויות הבסיסיות ביותר בחשיבה אתית, והיא השוואת המצוי עם הראוי, הדסקריפטיבי עם הפרסקרפטיבי. דהיינו, המחשבה שמשום שביולוגית לקבוצה מסויימת יש ייתרון, תהיה הצדקה לתעדף אותה גם מבחינה חברתית. במילים אחרות, לא העדר בסיס לוגי או ביולוגי הוא שמרוקן את ההיררכיות האלה מתוכן, אלא חוסר הרצון – הערכי בהחלט – שלנו להשלים איתן.

2. ואכן, אותו חוסר רצון ערכי עולה גם מדבריו של הררי עצמו. על פי דבריו, היררכיה שאינה מעוגנת במציאות לוגית או ביולוגית היא "אכזרית". אולם למה שיהיה משהו אכזרי בהיררכיה כזו? אם קבוצה של הומו-ספיאנס מנצלת קבוצה אחרת, מה רע בזה? כלומר, מבחינה לוגית או ביולוגית טהורה, מה לא בסדר? הרי כל זכר אלפא בלהקת יונקים לוקח לעצמו זכויות יתר, ואין כאן שום דבר שאינו טבעי. וגם אם לא טבעי, מה ללוגיקה ולביולוגיה עם התנגדות לאכזריות? אילו הררי היה כותב רק בשם אלה, גם לוֹ לא היתה כל בעיה עם היררכיות, מדומינות או לא, אכזריות או לא.

אלא שהררי לא בא בשם הלוגיקה והביולוגיה בלבד. יש לו, ברוך ה', מערך ערכי משלו. למעשה, לא קשה להבין מהספר שהוא מבקש למוטט כל מבנה תרבותי היררכי, והביולוגיה משמשת לו רק ככלי. בניגוד גמור להצהרותיו על כך שבטבע לא נולדנו שווים (עמ' 116), הרידוד לרמה הביולוגית מאפשר לו להשוות בין כל בני האדם כולם: כולנו נולדנו שונים, הוא כותב, ודווקא משום כך כולנו שווים.

הררי מנסה להראות שאנחנו שונים ביולוגית (גנטית וכו'), ואפשר בהחלט להצביע על מי שמוכשר יותר בריצה ומי שמוכשר יותר בקפיצה, אולם דווקא משום כך אי אפשר בכלל לדרג אותנו בהיררכיה אידיאולוגית. בנוסף, ולא פחות חשוב, אי אפשר לחלק אותנו לקבוצות, לעמים, לתרבויות. מבחינה ביולוגית, אנחנו לא יותר מאשר אוסף אקראי למדי של הומו-ספיאינס. מבחינה תרבותית אנחנו כמובן הרבה יותר מזה, אבל הגדרות תרבותיות שכאלה הן כבר "דמיוניות", שלא לומר "אכזריות" לדעתו של הררי.

ושלא יהיה ספק, חלקן גם אכזריות לדעתי. אלא שלי אין בעיה לומר זאת, מפני שאני מאמין שיש מוסר שאינו נגזרת של הביולוגיה. מכיוון שעושה רושם, לפחות על פי הספר (ואין לי מושג מה חושב הררי בחייו הפרטיים כמובן) שהררי אינו לוקח ברצינות תורות מוסריות שכאלה, קשה להבין איזו אכזריות הוא מוצא בניצול הדדי על ידי בנייה של היררכיות תרבותיות.

באותה מידה, אני לא מבין למה הוא מאשים, במקום אחר בספר, את בני האדם ב"אטימות" לסבלם של בעלי החיים בתעשיית הבשר (עמ' 346), ולא גוער בצ'יטה על אטימותה לסבלו של הצבי, או בחתול על אטימותו לסבלו של הדרור. כיצורים ביולוגים שצורכים בשר, למה אמור להיות לנו אכפת מסבלו של האוכל שלנו? מה אטום בכך שליצור ביולוגי מסויים לא מזיז סבלו של יצור ביולוגי אחר, שהוא אוכל?

ברמה האטומית אין עומק

בחיפוש אחר אמת יש המבקשים לעלות אל מחוזות אלוהיים, אשר בהם, מעבר לטוב ולרע, הם ימצאו את האמת לאמיתה. הררי נוסע בכיוון ההפוך: הוא מבקש לחפור מתחת לטוב ולרע, ועל ידי כך להגיע אל האמת. שתי הדרכים האלה, ההעפלה לעליונים והפירוק הרדוקציוניסטי עד לתחתונים, הם תחביבים אנושיים ותיקים. שני הכיוונים מעניקים לנו לא רק מערכים אידיאולוגים ואתיים, אלא גם חוויות וריגושים אסתטיים. אסיים עם ריגוש אסתטי שכזה, עליו כתבתי בעבר, דברים הרלוונטים גם לעניינינו הנוכחי. כתבתי על העניין בקשר לאותה תערוכה ידועה שבה מציגים גופות חנוטות, 'עולמות הגוף' שמה. בזמנו, אז הלכתי לראותה, היא הוצגה במוזיאון המדעטק בחיפה:

בתערוכה המפורסמת מוצגות גופות אדם המשומרות באיזשהו פולימר, כך שניתן לראות את כל שריריהם, איבריהם הפנימיים וכו', כפי שהיו ברגע מותם. אבל הגופות לא מסודרות פרקדן על שולחנות נירוסטה, או עומדות דום, זקופות, לתצוגה, אלא מעוצבות קפואות בכל מני מצבים "מהחיים": משחקות טניס (ברגע החבטה), רוכבות על אופניים, יושבות ליד שולחן, וכיוצא באלו.

שני רבדים שונים של החיים מיוצגים כאן היטב: הרובד האנטומי-גופני-חומרי, והרובד החי, בעל המשמעות האנושית, התרבותית. האם האדם הוא בשר ודם, שרירים ועצמות? כן, אבל לא רק: הוא גם שחקן טניס, פקיד במשרד, וכו'. התערוכה הזאת אם כן משחקת בדיוק על הפער הגדול, העמוק, שבין רובד מציאות אחד לשני (וזה מה שמהפנט בה כל כך) לאמור: 'תראו את שחקן הטניס הזה, הרי הוא בכלל עשוי בשר!' , או: 'האדם הזה חושב שהוא פקיד חשוב, והנה הוא בסך הכל גוף!'

גונטר פון האגן, יוצר התערוכה, רוצה (אני מקווה) להזכיר לנו שאנחנו בשר ודם. זה חשוב, כי יש בנו מנגנון שמדחיק את ההכרה הקרה הזאת. וחשוב תמיד לזכור שאנחנו אכן בשר ודם. אבל אנחנו כמובן לא רק בשר ודם, אלא גם, למשל, שחקני טניס. הרובד הזה של המשמעות, של המציאות, ממשי לא פחות מזה החומרי.

במקרה הזה המיתוס הניאופלטוני של ההאצלה דווקא מסביר יפה את המציאות (כדרכו של כל מיתוס, אם לא תופסים אותו מילולית כמובן): היקום הוא רב-רבדי, מדורג, בעל עומק. לתפוס אותו רק כאוסף של מולקולות פירושו להתעלם מהרבדים האחרים שבו, פירושו לצמצם אותו לכדי דו-מימדיות עקרה. אבל את הצמצום הזה יש לתקן כמובן (אם להפליג ללקסיקון של מיתוס אחר), והגאולה היא תפיסת העולם על כל מימדיו ורבדיו.

סתם

—

* מצוטט בתוך: ש. שקולניקוב, תולדות הפילוסופיה היוונית: הפילוסופים הקדם-סוקרטיים, 1981, עמ' 141

** הררי למעשה כותב כך בפירוש: "בתחילת הספר הצגנו את ההיסטוריה כאילו היא הקומה הבאה ברצף פיסיקה-כימיה-ביולוגיה, וכאילו בני האדם כפופים לגמרי לחוקים הביולוגים השולטים בעולם החי." (עמ' 393). בהמשך הפסקה כותב הררי שכיום, הטכנולוגיה מאפשרת לנו לכופף את חוקי המשחק הביולוגי, אם כי רק במובן התועלתני.

*** אחותה התאומה של הנטייה הבעייתית הזאת היא הנטייה לראות במה שקדום יותר דבר אמיתי יותר, כאילו ששורש הדבר מסביר אותו במלואו (או לחילופין, מסביר שהוא לא אמיתי). זהו הכשל הגנאולוגי, מחלה של התפיסה ההיסטורית-ליניארית של הזמן, כלומר עוד מלכודת של המחשבה בכלל, שמתקשה מאוד לתפוס דברים שלא במסגרת יחסי סיבתיות ותולדה.

מחר יתקיים כנס על השיח היהודי-הינדואי באונ' חיפה. ארצה בו. הפרטים כאן.

בניגוד למערכות הבחירות הקודמות, ובניגוד לציפיות שהתעוררות אחרי מאבקי הגיוס ולימודי הליבה, אין מפלגה שמתמודדת בבחירות הקרובות תחת דגל "חופש הדת" (או תאומו המרושע, "שנאת חרדים"). לפיד, עם רב אורתודוקסי במקום השני ברשימתו, כבר אפילו לא תומך בנישואים אזרחיים, ספק אם לבני תדגיש משהו מזה במצע "התנועה", וגם יחימוביץ' משתדלת, כידוע, לא להרגיז אף אחד. נותרנו עם מרצ, שמאז ומתמיד חרטה חופש דת על דגלה, ובאופן מעניין גם עם הרב חיים אמסלם, שנותן איזה תבלין אנטי-ממסד-דתי למפלגתו.

מצד שני, בין המתמודדים בבחירות המוקדמות לרשימת העבודה אפשר למצוא, לראשונה אם איני טועה, רב רפורמי. הרב גלעד קריב ינסה להפוך לחבר כנסת, ותחת הסיסמה "יהדות, דמוקרטיה, חופש דת ומצפון", ייתכן שהוא יהיה בין הנאבקים לחופש דת במדינה. לקראת הבחירות ביקשתי ממנו לענות בקצרה על כמה שאלות, מתוך ניסיון להבין את עמדתו בסוגיות של חופש דת, ובכמה סוגיות אחרות. תשובותיו לפניכם.

לפני שבועיים אמר הרב ריק ג'ייקובס, נשיא התנועה הרפורמית, שמתרחב הפער הערכי שבין יהדות ארה"ב, ובעיקר הצעירים שבה, ובין ישראל. מתוך הקשרים שלך עם היהודים המשתייכים לזרם הרפורמי בארה"ב, איך אתה מרגיש את הפער הזה, אם בכלל? אילו קולות אתה שומע?
קיומו של הפער אינו מפתיע. ההתרחקות שלנו מן האירועים הגדולים של העם היהודי במאה ה-20, השואה והקמת מדינת ישראל, מביאה לירידה טבעית ברמת ההזדהות והקשר הרגשי. הבעיה הגדולה טמונה בכך שלא רק שאיננו עושים דבר כדי למתן את התהליך, אלא אנחנו מעצימים אותו. מדינת ישראל נתפסת יותר ויותר בעולם המערבי, בו חיים כיום כ95% מהעם היהודי, כגורם כוחני. בנוסף, יחסה של מדינת ישראל כלפי הזרמים הלא אורתודוכסיים תורם גם הוא להתגברות של תחושות הניכור. חשוב להדגיש שגם ליהדות התפוצות ישנו תפקיד ביצירת הפער, בכל הנוגע לאיכות והיקף החינוך היהודי והדגש על הקשר עם מדינת ישראל כמרכזו של העם היהודי.

כאשר מדברים על יהדות ארה"ב הליברלית, על ערכים הומניסטים והשאיפה לתיקון עולם במובן החברתי, נשמעת לעיתים מצד גורמים באורתודוקסיה הישראלית הטענה כי אלו אינם ערכים יהודיים "באמת", או שלכל הפחות יש כאן ויתור נרפה על ערכים יהודיים מסורתיים, כגון הייחודיות היהודית, האפלייה המובנית כנגד נשים ותפיסת פעילות ההומוסקסואלית כחטא, ועל כן יצירתה של נצרות נוספת, הומניזם ליברלי סטנדרטי, או פשוט יהדות מדולדלת וחסרת אותנטיות. מהי תגובתך לטענה הזאת?
הטענה כאילו החתירה לצדק הינה ערך יהודי פחות אותנטי ממצוות פולחניות משוללת כל יסוד, והיא חלק מן התפיסה המעוותת של היהדות שהשתרשה בקהלים רבים בישראל. המתח בין תרבות דתית שמה דגש על ההיבטים הפולחניים והפרקסיסיים של הדת, לבין תרבות דתית השמה דגש על ערכים חברתיים ומוסריים, אינו חדש. אני מניח שכהני הבית הראשון השתמשו בטענה דומה ביחס לנבואותיהם של עמוס וישעיהו. כך ודאי היה גם בימי הבית השני. מתח דומה התגלה גם עם הופעתן של מגמות ותנועות כדוגמת החסידות. היהדות הרפורמית אכן טענה כי היהדות הלכה והתכנסה אל תוך מימדיה ההלכתיים והפולחניים ונטשה במקרים רבים את החזון המוסרי והחברתי. הדבר אינו פותר את היהדות הרפורמית מהתעסקות משמעותית ואמיצה בשאלת אורח החיים היהודי בדורנו והיבטיו האמוניים והפולחניים.

הוויתור על אפליית הנשים, היחס השלילי לזהות מינית הומוסקסואלית או על מגמות בדלניות חריפות ביחס לאומות העולם אינו בגדר ויתור נרפה. זוהי הכרעה דתית ומוסרית שמשקפת את האמונה שהמסורת שלנו מגלמת ערכים נצחיים, אך בה בעת גם תפיסות עולם שכוחן המוסרי אבד להן. בניגוד לתפיסת העולם החרדית, היהדות הרפורמית אינה גורסת תהליך של ירידת הדורות. להפך, אט אט, עם הרבה מכשולים ומעידות בדרך, האנושות לומדת עוד ועוד לקחים ותובנות מוסריים. לקחים אלו כדוגמת שוויון מעמדה של האישה אינם יכולים להיוותר מחוץ לגדרותיה של הדת במסורת המאמינה שב "כל דרכיך דעהו".

הרשה לי להקשות עליך: אני חושב שקשה להכחיש שהתנועה הרפורמית חרגה מבחינה רעיונית-תיאולוגית מהקו המרכזי במסורת היהודית החל מחורבן הבית השני, והוא נאמנות לקודקס קבוע של הלכה. ודאי שלא מדובר בהלכה כפי שאנחנו מוצאים לפנינו באורתודוקסיה היום, אולם בכל זאת, העקרון הזה, של הכפפתנו לחוק האלוהי המפורט והדקדקני, היה קיים למן ימי המשנה לפחות. כיצד אתה מצדיק את החריגה האידיאולוגית (כלומר, שאינה פשוט נסיגה לחילוניות) ממנו?
התיאור המופיע בשאלה ביחס להתפתחות ההלכה מדויק וחשוב (אם מותר לי להחמיא לבעל הבלוג), אכן באלפיים השנים האחרונות הרעיון ההילכתי הפך לביטוי מרכזי ומכונן של הזהות היהודית. בהקשר זה, הרפורמה, כשמה אכן ביצעה מהפך בגישה אל ההלכה, בהפיכתה למקור השראה ולמידה ולא למקור מחייב. מהפכה זו נעשתה על רקע המהפכה בתפיסת האדם את עצמו כבן חורין וכיצור תבוני. היהדות הרפורמית אינה מבקשת לטשטש מהפכה זו (בניגוד אולי לזרמים דתיים אחרים). באופן ברור היהדות הרפורמית מציעה כי בעידן המודרני והפוסט מודרני ההלכה אינה עוד יכולה לשמש בתפקידה המסורתי.

מהו כיום מצבה של התנועה ליהדות מתקדמת בארץ? מהם תחומי פעילותה, והאם היקף פעולתה גדל? באם תיבחר לכנסת, האם תתפטר ממנכ"לות התנועה?
ראשית, ברור כי כשאבחר לכנסת אתפטר מתפקידי כמנכ"ל התנועה ליהדות מתקדמת ואמשיך לשרת את הערכים והרעיונות להם אני מחויב מתוך בית הנבחרים. לעניין מצבה של היהדות המתקדמת, כיום פועלים ברחבי הארץ 45 בתי כנסת, קהילות ומניינים של היהדות הרפורמית. שליש מהם הוקמו בחמש השנים האחרונות. עובדה זו מעידה על עניין הולך וגובר של הציבור הישראלי החילוני והמסורתי בערכיה ובשירותיה של היהדות הרפורמית.

נתון משמעותי נוסף נוגע להתרחבות המשמעותית במעגל הרבנים והרבות הרפורמים הפועלים בישראל. בעשור השנים האחרון הוסמכו בישראל למעלה משמונים רבנים רפורמים, רובם המוחלט ילידי הארץ. על פי סקר קרן אביחי, שהתפרסם בינואר השנה, כארבעה אחוזים מהציבור היהודי בישראל מגדירים עצמם כיהודים רפורמים וארבעה אחוזים אחרים כיהודים קונסרבטיביים. למעלה משלושים אחוזים מהציבור היהודי, על פי סקר זה, נטלו חלק בטקסי מעגל חיים, תפילות ואירועי תרבות ולימוד של היהדות הרפורמית. אין ספק שהדרך להשרשת היהדות הרפורמית בחברה הישראלית עודנה ארוכה, אך בניגוד לעבר אנו מצויים כבר בעיצומה ולא בראשיתה. אני מקווה שבעוד דור יהיה ברור כי היהדות הרפורמית בישראל היא אחד מהגורמים המשפיעים, המעורבים והתורמים לחברה הישראלית והעם היהודי בכל תפוצותיו.

תוכל לומר כמה מילים על התהליכים שעוברים על התנועה הרפורמית העולמית? אם אני לא טועה, מתרבים הקולות המבקשים חזרה מסוימת לקיום של מצוות אחדות, וגם קולות המבקשים יתר דגש על חיפוש רוחני. האם אכן כך? איך מתמודדת התנועה עם דרישות אלה?
מזה מספר עשרות שנים וביתר שאת בשנים האחרונות ניכרת ביהדות הרפורמית מגמה כפולה, מהצד האחד חיזוק המחויבות לערכים ליברליים והומניסטיים ומן הצד השני חזרה לדפוסים מסורתיים של פולחן ואורח חיים אישי ומשפחתי. מושגים שננטשו בתקופת הרפורמה הקלאסית חוזרים עתה לשיח הרפורמי ומבחינתי מדובר בתהליך חשוב וראוי שמחזק את היבטיה המוסריים של היהדות והיבטיה הרליגיוזיים גם יחד. תהליך זה מוכיח כי גם ללא "סהנדרין" ועם גישה ליברית אל ההלכה, היהדות הרפורמית יודעת לאזן את דרכה הרעיונית.

בניגוד לדרכו של אביו, נראה שיאיר לפיד אינו יוצא למלחמה כנגד הדת הממוסדת, ומוותר על מאגרי הקולות שמלחמה זו מביאה. המקום השני במפלגתו שמור לרב פירון, ומשובצות בה דמויות אורתודוקסיות נוספות. כמי שקרוב לנושא, יש לך השערה מדוע בבחירות הקרובות אין מפלגה הנושאת בברור את דגל המאבק לחופש דת? האם נראה לך שמפלגת העבודה תעשה משהו בכיוון?
לצערי הרב יאיר לפיד בחר שלא לשלב דמויות מן היהדות הרפורמית או הקונסרבטיבית ברשימתו, וזאת למרות היכרותו האישית והמשפחתית עם פעילותה של תנועתנו בארץ. לטעמי הוא שגה בכך ופספס הזדמנות חשובה להושיב יחדיו דמויות מובילות מכל קשה גווניה של היהדות הישראלית.

כחבר ותיק במפלגת העבודה וכמי שמחויב למשנתה החברתית, הכלכלית והמדינית, עיני היו נשואות תמיד אל עבר רשימתה לכנסת. אני מאמין שדווקא מפלגת העבודה מסוגלת לקדם באופן אפקטיבי יותר הסדרים חדשים בנושאי דת ומדינה מתוך הקשר רחב ותוך ויתור על רטוריקה של שנאה. אין לי ספק שהרוב המכריע של מצביעי מפלגת העבודה וקהלי היעד שלה מוטרדים מן המצב הנוכחי של יחסי הדת והמדינה ורוצים לראות בה שינוי. בנוסף, למפלגת העבודה תפקיד מכריע בשימור החוסן הדמוקרטי של ישראל גם מעבר לסוגיות של דת ומדינה. כישראלי ויהודי רפורמי אני מוטרד מאוד משאלת מעמדו של בית המשפט העליון ומצבה של התקשורת הישראלית לא פחות ממשבר הגיור ושאלת הדין האישי בישראל.

בהמשך לכך, אם תיבחר לחבר כנסת, אילו חוקים הקשורים לחופש דת בכוונתך לנסות לקדם? מה בדעתך לעשות בנושאי כשרות, נישואין וגיור? מה תעשה בנוגע לאפלייה כנגד התנועות הלא-אורתודוקסיות מצד המדינה?
מן הבחינה הרעיונית אני מאמין בהפרדתם של המוסדות הדתיים מרשויות השלטון. חיי הדת צריכים להתנהל על בסיס וולנטרי ולא מכוח חקיקה או פעולות שלטוניות. החיבור בין הממסד הדתי וכוח שלטוני פוגע בדמוקרטיה אך לא פחות מכך משחית את הדת. הדרך למימושו של חזון זה, המשותף היום גם לחוגים אורתודוכסיים מודרניים מתונים, ארוכה ומסובכת וסביר להניח שתיקח שנות דור.

עד אז מן הראוי להתקדם צעד אחר צעד כאשר היעדים הראשונים הם הנהגת נישואים וגירושים אזרחיים בישראל, הפיכת המועצות הדתיות למחלקות לשירותי דת ותרבות תורנית ברשויות המקומיות, הכרה מלאה בפעילות התנועות הלא אורתודוכסיות, בלימת ההפרדה המגדרית במרחב הציבורי ולא פחות חשוב מכך – הטמעת לימודי הליבה בכל מערכות החינוך בישראל, הקמת מערכת חינוך ממלכתית חרדית ומאבק עיקש בגילויי גזענות בכלל ועל רקע דתי בפרט.

בעניינן של התנועות הלא-אורתודוכסיות, אני מאמין בצורך לפתוח דיאלוג אסטרטגי בין היהדות הרפורמית והקונסרבטיבית לבין ממשלת ישראל במעורבות של הסוכנות היהודית של הפדרציות היהודיות ברחבי העולם. אני מאמין שבשלה השעה לשיח ציבורי חדש בנושאי דת ומדינה, ושהתובנה הזו מתנחלת גם בקרב אנשי הציונות הדתית ואף גורמים מסוימים בציבור החרדי, ואני מקווה לסייע בקידומו.

בעלון בית הכנסת עולם קטן כתב יוני שטבון ביום שישי האחרון ש

ראשי הליכוד לדורותיהם מביאים למגרש הפוליטי את ז'בוטינסקי כתפיסה ביטחונית, מדינית וכלכלית. אנחנו מביאים את התורה, התנ"ך ומורשת ישראל כדגל רחב ומחבר, בלי להתבייש.

שטבון התכוון לכך שהוא וחבריו ב'בית היהודי' מביאים "יהדות", ואילו הליכודניקים, רחמנא ליצלן, מנותקים מהמקורות. ייתכן שהרשימה של שטבון נכתבה לפני פרסום תוצאות הפריימריז במפלגת השלטון, משום שקשה לי להבין איך היה יכול שטבון להסיק ממה שהתחולל ברשימת הליכוד שדווקא על ז'בוטינסקי שומרים שם. הפוך גוטה, הליכוד הוא שהפך למפלגת התנ"ך, במובן הבייבל-בלטי אוונגליסטי של המילה, ומז'בוטינסקי לא נותר בו דבר מלבד הבל פיו של נתניהו, ואולי איזה רובי ריבלין אחד לרפואה (קראו, קראו את שלמה נקדימון המבכה זאת).

הנה כי כן, תמו ימיו של ז'בוטינסקי בפוליטיקה הישראלית, ואנו במעבר דווקא אל ימיו של תלמידיו, אב"א אחימאיר ה"פשיסטן" ואורי צבי גרינברג ה"נביא" – רק בלי כישרון הכתיבה או ההשכלה הרחבה. מבט מהיר ברשימת הליכוד יגלה לנו שבכנסת הבאה יגבר מאוד יצוגם של יהודים מגוון מאוד מסויים. אלו יהודים אורתודוקסים או חילונים-אורתודוקסים כמובן, אבל גם לאורתודוקסיה פנים רבות, ב"ה. כאן מדובר בלאומנים אתנוצנטרים, המבקשים דמוקרטיה "של העם" ורוצים להיפרד מהדמוקרטיה הליברלית (לרוב בלי להכיר את המושג). הם מזהים שמאלנות אצל אדם כפגם ביהדותו והם מזהים שנאת זרים כנאמנות לערכים יהודיים ולציביון יהודי. רבים מהם הומופובים, רבים מהם גזענים. אלי ישי, אריה אלדד ומיכאל בן-ארי הם כמובן המאורות הגדולים בגזרה הזאת, וקטנים יותר אבל גם יעילים בהרבה מהם הם ליכודניקים חדשים כדני דנון, מירי רגב, גילה גמליאל, אופיר אקוניס, יריב לוין וזאב אלקין.

כל זה לא מסמן טובות לדמוקרטיה הישראלית, ובטח לא כאשר אישים שבקדנציה האחרונה בלמו כל מני הרפתקאות חקיקתיות כבגין, מרידור ואיתן לא יהיו שם כדי לשמש כמבוגרים. אבל יש דבר נוסף משמעותי אצל בני החבורה הזאת, וגם הוא קושר אותם חזרה לאחימאיר וגרינברג. זוהי התשוקה לבנות במהרה בימינו את בית הבחירה, ביתו של אלוהים על פני האדמה, את בית המקדש. מזה יותר משנה מתפרסם בגיליון שישי של מקור ראשון מדור הנקרא 'דף הבית', בעריכתו של ארנון סגל. במדור זה, בין השאר, מדברות דמויות שונות על משמעותו של הר הבית עבורן. והנה, בין הדמויות ניתן למצוא כמה מחברי הכנסת הנוכחיים והעתידיים של הליכוד.

כלי הקיבול לשינוי ההוויה

כך למשל, יולי אדלשטיין קבע כי "תפקידי הוא לעסוק בתהליך היומיומי, המחבר והבונה את עם ישראל, שמוביל לבית המקדש" (23.2.12); ציפי חוטובלי פסקה כי "הקמת המקדש במקומו בהר הבית צריכה לסמל את הריבונות המתחדשת של עם ישראל בארצו [...] עלינו להעמיק את אחיזתנו בהר הבית כחלק מהעמקת אחיזתנו בארץ ישראל כולה, כהכנת כלי הקיבול לשינוי ההוויה המתבקש הזה." (31.9.12); זאב אלקין, יו"ר הקואליציה, מחזיק כי "חשוב להוציא אותו [= את הר הבית] מהמשבצת של הדתיים ההזויים. צריך להסביר לשכבות רחבות בעם שבלי המקום הזה, חירותינו הלאומית איננה מלאה." (26.10.12); וגילה גמליאל גורסת כי "בית המקדש הוא תעודת הזהות של עם ישראל. בית המקדש זה אנחנו, זה הקשר הישיר של עם ישראל עם בוראו, זה זכותנו על הארץ הזאת." (16.11.12).

קשה לדעת עד כמה אישי ציבור אלה מתכוונים ברצינות למה שהם אומרים. בכל זאת, בחירתם לרשימת הליכוד תלויה גם בקבוצה לא קטנה של אנשים שאת זה בדיוק הם רוצים לשמוע. ברור, בכל מקרה, שהעניין בתודעתם וברור שהוא גלוי ועל השולחן. דני דנון, ציפי חוטובלי, וזאב אלקין נמצאים גם בקשר רציף עם המשטרה, ולוחצים עליה להתיר עליה של קבוצות שונות של יהודים אל מתחם ההר.

בשנה האחרונה אכן עלו להר הבית, מלבד קבוצות שונות ההולכות ומתרבות, גם חברי כנסת לא מעטים. אם אני זוכר נכון דני דנון, אריה אלדד, מיכאל בן-ארי, אורי אריאל, זאב אלקין, עתניאל שנלר, נחמן שי ויריב לוין כולם עלו אל ההר. לא שיש משהו רע בלעלות להר. להפך, אני ממליץ. אבל ברור שהנושא נמצא על סדר היום. ברור שהוא לפתע רלוונטי, אפילו חיוני לבניין הארץ והאומה. אה כן, וגם משה פייגלין עלה להר. זוכרים?

על רקע השדולה למען הר הבית בליכוד, מעניין לראות שדווקא ב'בית היהודי' מרגיעים. בתגובה לשאלה של ארנון סגל, במדורו הנ"ל בגיליון שישי האחרון הם פוסקים:

הדרך לבנות מקדש עוברת בהוויה שבונה מחדש את כל מה שנהרס עם בתי המקדש החרבים – בנייה של חברה מתוקנת ומוסרית, של חברה בעלת קודים שיש בהם צדק חברתי אמיתי שמקורו ביהדות. בנייה ולא הרס.

כלומר, יש עוד זמן, והעיקר, בכל מקרה, הוא המוסר והצדק החברתי. ושימו גם לב: "בנייה ולא הרס", וד"ל. ('עם שלם', אגב, מסרו לסגל נראטיב דומה). אולי בגלל זה אחרי פרסום תוצאות הבחירות הפנימיות בליכוד פרסם נפתלי בנט הודעה לעיתונות כהאי לישנא: "ההדר הליכודי וסמליו פינה את מקומו למשה פייגלין. מי שמחפש משהו חדש ואחראי ימצא אותו אצלנו." דהיינו, מול חטיבת המקדשיים בליכוד ובראשה פייגלין מציג בנט משהו "אחראי". אולי כדאי אם כן לבחון מעט מעמדותיו של פייגלין, ולנסות לגלות מה בהן חסר אחריות.

משה פייגלין והיעוד של ישראל

משה פייגלין הוא האידיאולוג המעמיק ביותר בין חברי הליכוד היום. יש לו משנה ברורה, סדורה, מקיפה, המטפלת בדקדקנות בכל תחומי החיים, מהפרט ועד ללאום, מהאתיקה האישית ועד לכלכלה. המרחק בינו לבין פופוליסטים כרגב או דנון הוא עצום, וההערכה אליו צריכה להיות בהתאם. מדובר באדם משכיל, מלומד, מעמיק, מתוכנן ונחוש.

וכן, ללא ספק, פייגלין הוא השחקן המרכזי שיש לעקוב אחר פעולותיו בכנסת הבאה בכל הקשור להר הבית. בכנסת ה-19, בה צפוי פייגלין לכהן, הוא עתיד לפעול בצורה נרחבת למען קידום ענייני המקדש, וזאת ככל שיאפשר לו מעמדו והחסינות מהעמדה לדין שהוא יזכה לה. אני מעריך שביום השבעתו של פייגלין לכנסת, ומיד אחריה, הוא יגיע להר הבית. פייגלין לא יעמוד, כנהוג, מול הכותל, מפני שהוא לא מחשיבו כלל כאתר קדוש, אלא יעלה אל ההר. שם הוא יתפלל תפילת הודיה לאלוהיו. אם בקול רם או אם לא בקול רם, זאת איני יודע, וזה כנראה יהיה תלוי במידת רצונו של פייגלין לעורר פרובוקציה ולהרתיח את הווקף.

לפני שבוע, כשזכה במקום ריאלי בבחירות המוקדמות לרשימת הליכוד אמר פייגלין:

חברים יקרים, זה לא סוף, זו רק ההתחלה, עד שנגיע לבנות את בית המקדש במרומי הר הבית ונגשים את ייעודינו בארץ הזאת.

יש לשים לב לשימוש של פייגלין במילה "יעוד". בעבר כבר כתבתי על העומד מאחוריה. פייגילין פועל על סמך השקפת עולם סדורה ושיטתית, העולה מתוך כתביו של שבתי בן דב. על פי השקפה זו הגענו לסופו של השלב בו התנועה הציונית (החילונית) הקימה מדינה נורמלית, כזו המבקש בעיקר להתקיים, ועלינו להתקדם אל עבר מדינה המבקשת להגשים את ייעודה. ויעודה? טוב, במקרה הספציפי של עם ישראל, מדובר בממלכת כהנים וגוי קדוש שבראשה עומד מלך מבית דוד, אתם יודעים.

כפי שכתוב בסעיף מספר 1 ב"עקרונות היסוד" של תנועת 'מנהיגות יהודית':

מטרותיו של העם בארצו אינן רק זכות, אלא חובה וצווי אלוקי, אינן רק גורל אלא ייעוד. מטרות אלו, המלאות את התורה שבכתב – תורת חיי העם בארצו – ומוגדרות היטב בתורה שבעל-פה הן: הקמת משטר יהודי ממלכתי, שחרור ארץ ישראל והכנעת אויבי ישראל, יצירת תרבות יהודית ממלכתית חיה שממוקדת בשלמותה בבית הבחירה והשלמת תהליך קיבוץ הגלויות.

דברים שרואים משם ומכאן ומהר המוריה

לאחרונה נישאת בפיו של פייגלין המילה "חירות" בתדירות מוגברת, ויש הרואים בו ליברל, או ליברטן. פייגלין אינו זה ואינו זה. למעשה, כפי שהוא כתב בעבר, הוא מאמין שיש לכונן בארץ דמוקרטיה קהילתנית, וברשימה הבאה אני מקווה להתייחס לתפיסתו זו. בינתיים נתבונן בקצרה על הפנים המתונות שהוא מציג לאחרונה. אין לי כמובן כל דרך לדעת אם הוא אכן התמתן או אם מדובר בטקטיקת יחסי ציבור, אולם מעניין להשוות בין העמדות שהוא פרסם ב'המוסף לשבת' האחרון ('ידיעות אחרונות', 30.11.12) בקשר להתנהלות הראויה מבחינתו למדינת ישראל, לבין "תוכנית מאה הימים" אותה פרסם באוקטובר 2000.

אותה תוכנית, אגב, נעלמה באופן מסתורי מאתר 'מנהיגות יהודית' (תנועתו של פייגלין) יומיים לאחר שהוא נבחר למקום 20 בפריימריז של 2008. יאיר אטינגר כתב על זה אז. על פי אטינגר "אתר האינטרנט הפעלתני, המארח מאמרים רבים של פייגלין ואנשי מנהיגות יהודית, הוחשך באורח פלא שעות אחדות לאחר פרסום תוצאות הפריימריז בליכוד." כששב האתר לפעול, "תוכנית מאה הימים" שוב לא הופיעה בו. אל חשש: התוכנית כלולה בספרו של פייגלין, מלחמת החלומות, וכשירות לציבור העליתי חלקים עיקריים ממנה לכאן.

הבא נשווה אפוא את פייגלין מודל 2000 לפייגלין מודל 2012. כך לדוגמא, ב"מצע פייגלין" גרסת 2012 הוא מכריז כי

אני מתנגד לכל כפייה – דתית או חילונית. אי אפשר לכפות על אזרח לשבות בשבת, או על חייל להאזין לשירת נשים [...] אי אפשר לאסור על הומואים לצעוד במקומות בהם רוב הציבור אינו נפגע מכך, כמו שאי אפשר לכפות את הפגיעה במקומות מובחנים על ציבור שרגיש במיוחד למצעדים כאלה."

לכאורה, מתינות ליברטנית. אולי אפילו מעין רב-תרבותיות סובלנית לכל. למעשה, ייתכן שיש כאן חוסר הבנה בסיסי במהותה של הפגנה (הרי הפגנה נועדה לעורר, לזעוק, "לפגוע ברגשות"). דבר נוסף שמעניין הוא שבאתר תנועתו של פייגלין יצאה לפני חמש שנים קריאה שמגנה את מצעד הגאווה בירושלים, ומשתמשת במילים פחות נעימות לאוזן:

כדי לשמור על זכותם של חבורת סוטים הפועלים כדי להרגיז ולהפגין את מה שהציבור היהודי חושב לתועבה ולהרס החברה, בחוצות העיר הקדושה ירושלים, תגייס מדינת ישראל את כל שוטריה ופרשיה ובראשם את הבריון ניסו שחם. [...] ברור לכולם שהשאלה האמיתית אינה שאלה של דמוקרטיה וחופש דעות. השאלה היא מהי ה"תרבות", מה מתאים וטוב בעיני הבריונים בחליפות השחורות והכחולות, ומה לא מתאים להם. אם בשעה שמגיע אליכם העדכון, יש פעולות, שאתם יכולים להשתתף בהן לביטול המצעד, הצטרפו.

ייתכן כמובן שפייגלין לא כתב הודעה זו, לא אישר אותה, ושהיא הופיעה באתרו בלי ששם לב. בכל מקרה, שימו לב שהשאלה המרכזית לדעת פייגלין כאן היא מהי תרבות. נחזור אל זה ברשימה הבאה. הנה דוגמא נוספת לפער שבין עמדותיו הקודמות של פייגלין לאלו החדשות – ראשית דבריו מיום שישי האחרון:

עלינו להחיל את הריבונות הישראלית בכל חלקי הארץ שבידינו – כפי שקובעת היום חוקת הליכוד – ולבטל את הרשות הפלסטינית. [...] לערבים החיים באזור יוצא מעמד של תושב קבע – מעמד שיקנה להם זכויות אדם ומירב השירותים שמדינת ישראל נותנת לתושביה. אסור יהיה לעשות להם את שעשינו לאחינו בגוש קטיף לקול מצהלותיו של יאיר לפיד.

הפלסטינים מקבלים מעמד של תושב, אבל לא אזרח. מצד שני, אסור לגרש אותם. ב"תוכנית מאה הימים" מתנגנות זמירות שונות:

הפסקה מוחלטת של הזרמת אמצעי קיום לרשות הטרור של אש"ף. תופסק הזרמת הכסף, החשמל, הקומוניקציה, הטלוויזיה והרדיו, חומרי הגלם וכדומה. כל התקפה על ישראל תגרור כיבוש האזור שתושביו יזמו את האלימות, גירוש תושביו וחיסול התשתיות שעליו.

כלומר, קודם מנתקים אותם מחשמל ומרעיבים אותם, וכשהם נעשים אלימים נכנסים בהם ומגרשים אותם. עוד לפני זה מבטיח המסמך שהשר לענייני ארץ ישראל (כן, בממשלה של פייגלין יהיה אחד כזה) יהיה אחראי על המשרד ש"יעסוק בסיוע להגירתם של מי שאינם יהודים". כלומר, באלימות גדולה יותר או פחות, הפלסטינים לא יישארו בארץ. ואם אתם חוששים מהתגובה הבינלאומית, הרי שפייגלין נמצא הרבה לפניכם: "תבוטל החברות באו"ם, וייסגרו השגרירויות בגרמניה ובמדינות אנטישמיות." problem solved.

הערת אגב: ייתכן שאחת המדינות האנטישמיות שפייגלין מתכוון להתנתק מהן היא בריטניה. פשוט, ב-2008 ממשלת הוד מלכותה אסרה על כניסתו לתחומי המדינה. הנימוק: "יש להניח שאתה חותר לעודד אנשים אחרים לבצע פשעים חמורים ולהפיץ שנאה העלולה לגרום להתלקחות אלימות בין הקהילות השונות בבריטניה."

נחזור לעניינינו: השאלה המעניינת היא האם עמדות אלה נחסכו מהציבור כיום מפני שפייגלין כבר לא מחזיק בהן, או שהוא מחזיק בהן, אבל מעוניין שהציבור לא יידע מזה. הוא אמר בכל מני ראיונות שהוא התמתן. מצד שני, רק בשישי האחרון הוא פרסם מאמר ב'מקור ראשון' בו הוא קורא להתנתק מהאו"ם, זאת בעקבות הכרזתו על פלסטין כמדינה משקיפה. ביקשתי ממטהו שייצור איתי קשר לקבלת תגובה, אולם הוא טרם עשה זאת. אם יאות, אביא את תגובתו בסוף רשימה זו.

נסיים חלק זה בנושא בו התחלנו – בית המקדש. ביום שישי האחרון כתב פייגלין בידיעות כי

לא ניתן לשכנע את העולם שאנו עצמנו מאמינים שזו ארצנו, אם איננו משיבים לעצמנו את הריבונות המלאה בירושלים ובהר הבית – שכבר מזמן אינו בידינו. כשנשוב אל עצמנו, אל הצדק שלנו, נוכל לנצח ולהדביר כל אויב.

ב"תוכנית מאה הימים" מכריז פייגלין כי הדבר הראשון שיעשה כראש ממשלה הוא

תפילת הודיה של ראש הממשלה וממשלתו העתידית על הר הבית. הר הבית מסמל את החיבור הנצחי בין העם הארץ והקב"ה. מסירת הר הבית, לב האומה, לאויב היא שורש הנפילה, וההיאחזות בו – יסוד התקומה. האקט הראשון חייב להיות שם, בטרם יקום האויב מבית ומחוץ וינסה למנוע זאת. קצונת המשטרה הבכירה תצטרך להחליט אם לפתוח את השערים ולאפשר את התפילה, או לסיים את תפקידה.

והנה, דווקא כאן אין הבדל גדול. הר הבית, בית המקדש, גם אז וגם היום על השולחן, בפשטות ועם אותו מסר: שליטה בהר היא שליטה בארץ. בניין בית המקדש הוא בניין הארץ. המקדש הוא ההתחלה והסוף של הציונות. וזו אפוא אחת ההתפתחויות המעניינות של הבחירות האלה: מדברים על הר הבית. אני לא יודע אם, כמו שאלקין כיוון, הנושא יצא "מהמשבצת של הדתיים ההזויים". מה שברור הוא שאותם דתיים (וחילוניים), הזויים או לא, מאכלסים בגאון את מפלגת השלטון.

—

עוד על בית המקדש כתבתי כאן, כאן וכאן. עוד על פייגלין כתבתי כאן.

הכרזה הצהובה מכאן, אתר שישים ואחת.

באתר 'קומפרס' התפרסמה רשימה קצרה שלי על העמדה המופרכת של הסתדרות הפסיכולוגים בישראל בנוגע לטיפולי המרה להומוסקסואלים.

בשבוע שעבר פרסמתי כאן רשימה הנוגעת לכמיהה המתפשטת והולכת בקרב חברי הכנסת מטעם הליכוד לכינונו המחודש של בית המקדש, והקדשתי בה מקום מרכזי לעמדתו של משה פייגלין בנושא. פרסמתי גם בבלוג הלוויין לבלוג זה את "תוכנית מאה הימים" של פייגלין, אשר הופיע באתרו כשמונה שנים, משנת אלפיים ועד 2008 (פייגלין עצמו, אגב, הגיב שם, וטען שדבריו הוצאו מהקשרם, אם כי גם היום היה חותם עליהם). רשימות אלה הביאו חלק מהמבנה האידיאולוגי שעומד בבסיס חשיבתו ופעולתו של פייגלין, מבנה אידיאולוגי שאני חושב שלא זוכה לתשומת לב מספקת בכלי התקשורת המרכזיים.

ברשימה הזאת אני רוצה לנסות לעמוד על פן נוסף באותו מבנה אידיאולוגי, והוא תפיסתו את צורת המשטר הדמוקרטית. אני מדגיש שמדובר בניסיון, מפני שפייגלין לא כתב ארוכות על על הנושא, ומאידך ישנם כתבים של פייגלין שלא קראתי. עוד מכשול העומד בפני הוא שאיני איש מדעי המדינה, והידע שלי בתחום מוגבל עוד יותר מהידע שלי בשדה הדתות. יחד עם זאת, לדעתי אוכל להעלות מתוך כתביו של פייגלין את הכיוון העקרוני של עמדתו. כדי להבטיח שפייגלין עדיין עומד מאחורי הציטוטים שאביא מיד, ביקשתי את תגובתו והיא מובאת בסוף הרשימה.

הדבר שבכל זאת מקל עלי למקם את פייגלין מבחינת עמדתו האזרחית-פוליטית הוא שהוא התייחס לנושא מפורשות. כך למשל, בפרק (שמכנס מאמרים שונים) שכותרתו "המדינה היהודית – דמוקרטיה ומשטר" בספרו מלחמת החלומות (2005) כותב פייגלין על הדמוקרטיה כי

לדעתי, דמוקרטיה אינה אלא שיטה להחלפת שלטון ללא אלימות. מתלווים לכך ערכים נוספים: חופש ביטוי, למשל, השוויון בפני החוק, והפרדת הרשויות. אבל הכל נזיל, הכל גמיש, הכל נתון לגחמותיהם של אלו המעצבים את המושג 'דמוקרטיה' לצורכיהם. ("דמוקרטיה או ארץ ישראל השלמה", נכתב ב-26.1.98, עמ' 464)

יש לציין כי פייגלין צודק בדבר גמישותו של המושג "דמוקרטיה". מדינות שונות השתמשו בו בצורות שונות מאוד, ואין, אני מקווה שמיותר לומר, "הדמוקרטיה העממית של קוריאה [הצפונית]" דומה לדמוקרטיה הליברלית-חוקתית של ארה"ב. מצד שני, כמובן שדמוקרטיה שעומדת על זכויות יסוד של אזרחיה, כחופש ביטוי והפרדת רשויות, איננה באמת נתונה לגחמותיהם של שליטיה. הרי זה כל העניין – וזה העניין, יחד עם ההבדלים העקרוניים בין תפיסות שונות של דמוקרטיה, שאנסה להבהיר להלן.

פייגלין ממשיך ומנסח את עמדתו:

לו היתה ארץ ישראל באמת ערך לאומי עליון עבורך היית מבין שאת הדמוקרטיה יש להתאים לארץ, ולא את הארץ לדמוקרטיה. [...] מדינת ישראל קמה בעבור העם היהודי, והדמוקרטיה שלה אמורה לשרת את העם היהודי. אם המדינה הזאת פועלת בניגוד לאינטרס של העם היהודי אין יותר טעם לקיומה של המדינה, דמוקרטית או לא דמוקרטית. [...] לעולם, לעולם לא יהיו [הערבים] אזרחים שווי זכויות במובן הלאומי של המילה. (שם, עמ' 465)

התמונה מתחילה להתבהר: על פי פייגלין יש להתאים את הדמוקרטיה לארץ, כלומר, בעצם, לעם שבארץ. בכל הקשור למדינת ישראל מדובר בעם היהודי, ועל כן הדמוקרטיה אמורה לשרת את ה"אינטרס של העם היהודי". משום כך, למשל, אין סיכוי לערבים תושבי הארץ לקבל מעמד שווה, שהרי הם לא חלק מהעם שהדמוקרטיה אמורה לשרת.

לא יצוג, ביטוי

איזה מין דמוקרטיה היא זו שמשרתת עם ספציפי, ולא עקרונות אוניברסאליים? כמובן, זו דמוקרטיה עממית, שבגרסאותיה המתונות יותר מכונה גם דמוקרטיה קהילתנית. אלו שונות מדמוקרטיה ליברלית תכלית השינוי. פייגלין, אדם בהחלט משכיל, מודע לכך היטב. הוא מבדיל בפירוש בין דמוקרטיה ליברלית לדמוקרטיה קהילתנית, שרק בה הוא תומך:

ישנן כמה השקפות של הדמוקרטיה, ומתוכן אבחן שתים: האחת ליברלית והאחרת קהילתנית. המסורת הליברלית דוגלת בעמדה בעלת אמת מידה עקרונית אחת. היא רואה אותה כעמדה אוניברסאלית, שאינה נושאת פנים לתרבות שונה, לערכים שונים, למסורת שונה. היא מאמינה בערכי שוויון וחירות הפרט, בעוד המדינה נועדה לשרת את הפרט בלבד. למדינה כשלעצמה אין תכלית, והיא אינה מגלמת את ערכי החברה שלה.

ההשקפה השנייה היא השקפה קהילתנית. על פי השקפה זו, האדם זקוק להכרת החברה כדי להגיע להכרת עצמו, ורק מתוך תהליך זה הוא מגלה את דעתו בנושאי מוסר וערכים. לקהילה נודע אפוא תפקיד חשוב ביותר, ובאמצעותה האדם מזדהה עם מדינתו. לקהילה ולמדינה נודע תפקיד חשוב בגילום הערכים והזהויות של האזרחים. על פי פרשנות זו, הדמוקרטיה היא שיטת משטר המאפשרת להביא לידי ביטוי את ערכיה הבסיסיים של החברה. כל חברה שערכי היסוד שלה הם ערכים של חירות, יכולה וצריכה להיות דמוקרטית, אך עליה 'להתאים את המכסה לסיר' – להתאים את הדמוקרטיה שלה לאופייה ולערכיה הייחודיים. ("דמוקרטית משום שהיא יהודית", נכתב ב-22.6.04, עמ' 471)

דמוקרטיה קהילתנית רואה בפרט חלק אורגני מהקהילה, עד כדי כך שלבדו הוא אינו יכול לממש את עצמו, הן מבחינת התפתחותו המלאה והן מבחינת חירותו. רק על ידי הכרתו בקשרי הגומלין בינו לבין החברה שסביבו, ולא פחות חשוב מכך, השתלבות בחברה שסביבו על ערכיה ותרבותה היחודיים, יכול האדם הפרטי להגיע להכרת עצמו, וממילא לחיות חיים שראוי לחיותם. בניגוד להנחת המוצא הליברלית, המוצאת מתח בין דרישות הכלל לזכויות הפרט, תפיסה זו רואה בקבלת ערכי הכלל את הדרך היחידה למימוש אוטונומיה פרטית אמיתית.

המטרה בדמוקרטיה קהילתנית היא שיפור האדם. זו מטרה שהדמוקרטיה הליברלית לא מעזה לקדם אקטיבית, שהרי מדובר באופן מובהק בפעולה בעלת כיוון אתי ספציפי, ולכן פעולה שתכריע בין ערכים סותרים (כגון חופש ושוויון) ותבטל אחרים (כגון חופש דת). הדמוקרטיה הקהילתנית מכוונת את הפרט לכיוון מסויים, הנגזר, לכאורה, מתוך הערכים המשותפים של הקהילה או של האומה כולה, ובכך היא מביאה לידי ביטוי מושלם את "רצון העם". משום כך, על פי שיטה זו כל מערכת פוליטית שתתן ביטוי לרצון קהילה או העם תהיה בהגדרה דמוקרטית ביחס לאותה הקהילה או לאותו העם, ולא משנה עד כמה טוטליטרים, בלתי-ליברלים או דרקוניים יהיו חוקיה.

"שלטון העם" כאן מגיע לידי מיצוי לא מפני שמשטר מאפשר לכל פרט לבחור באופן חופשי, אלא מפני שהמשטר מבטא את רצונו המהותי של העם, ללא כל אפשרות לבחור. במידה רבה בדמוקרטיה הזאת אין "יצוג", מפני שהשליטים בה לא מייצגים את רצון העם, אלא מבטאים אותו, או אף מגלמים אותו ומממשים אותו (באותו אופן שהפיהרר היה רצון העם הגרמני, וכל פעולה שלו היתה פעולת האומה הארית). לא מדובר גם בסך הכולל של רצונות הפרטים באומה, אלא על ברצון המהותי של "העם" כישות אורגנית, על הביטוי הפנימי והעמוק של העם כאישיות. מנגד, הדמוקרטיה הליברלית היא דמוקרטיה ייצוגית, שאינה מנסה להתוות דרך אתית מסויימת, אלא רק לשמור על עקרונות מוסריים בסיסיים. הדמוקרטיה הליברלית מנסה ליצור את התנאים בהם האזרחים יהיו חופשיים לנסות לשפר את עצמם, על פי מיטב הכרתם, כל קהילה קטנה על פי דרכה.

שבט אחים גם יחד

מבחינה עקרונית, בדמוקרטיה קהילתנית אין מקום לקהילות שונות באותה מדינה, שהרי המדינה כולה מתעצבת על פי הערכים של קהילה אחת. מסיבה זו אין ל"ערבים" זכות בחירה במדינת היהודים של פייגלין ("אזרחות ישראלית ליהודים בלבד [...] גירושו המיידי של כל בן עם אחר הדורש לעצמו ריבונות כלשהי בארץ ישראל" – עמ' 436). מדינה זו פועלת על פי הערכים הקולקטיבים של היהדות, שאני מתאר לעצמי שנגזרים, במקרה של פייגלין, מפרשנותו שלו לתורת ישראל. ערכים אלה מבטאים בצורה המושלמת ביותר את רצון האומה, וכמובן גם מכוונים כל אחד מבניה למימושו המלא. לא מן הנמנע שפייגלין סבור שרק מימוש שכזה יבטיח חירות אמיתית לפרט, וממילא גם לכלל. ככותרתו של המאמר המצוטט, הדמוקרטיה הישראלית יכולה להיות דמוקרטית רק משום שהיא יהודית.

על כן גם אסור לדמוקרטיה היהודית להחזיר שטחים:

הוויכוח על ארץ ישראל אינו ויכוח טריטוריאלי או ביטחוני. שאלת הזהות הלאומית באה כיום לידי ביטוי דרך ארץ ישראל. המבקשים להיפטר מחבלי ארץ מבקשים למעשה להתנתק מן הזהות היהודית. "היהודים ניצחו את הישראלים", הסביר שמעון פרס בראיון ל'הארץ' לאחר שהפסיד לנתניהו. הוויכוח בין הנאחזים למתנתקים הוא הוויכוח בין הנאחזים בזהותם היהודית למבקשים להתנתק ממנה ולהחליפה בזהות ישראלית חדשה. תהליך ההתנתקות [מחבל עזה – ת.פ.] הוא תהליך אכיפת הזהות החדשה על רובו הגדול של העם. לכן ביסודו הוא מוכרח להביא למציאות דיקטטורית, כפי שאכן קורה. רק מדינה ישראלית החיה בהרמוניה עם זהותה היהודית, מדינה הבאה לשרת את הזהות הזאת במקום להילחם בה, רק ישראל כזאת יכולה גם להיות דמוקרטית באמת. (שם, ההדגשה במקור)

על פי המודל של פייגלין שמירה על חבלי ארץ אינה שאלה ביטחונית, אלא שאלה של זהות. זהות יהודית אמיתית יכולה להתממש רק תוך החזקה בשטחים כבושים של ארץ ישראל. מנגד, המבקשים להחזיר שטחים שכאלה מבקשים לחבל בזהות היהודית, ולהחליפה "בזהות ישראלית חדשה". אלו אנשים כמו שמעון פרס, וכנראה גם כמו אריק שרון, שביצע את הפינוי מעזה. בגדול, מדובר כמובן בשמאלנים. כך גם מסתבר ש"ממד העומק של אוסלו [הוא] מגמת ההתבוללות, ה'השתלבות במרחב'" (עמ' 454). ואכן, על פי פייגלין "מטרתו האסטרטגית של השמאל היא לטשטש ולהשכיח את זהותנו היהודית" (עמ' 504). טוב, נו, אולי זה קשור לכך שעל פי פייגלין "השמאל אינו תנועת חיים ושחרור. זוהי אידיאולוגיה שבבסיסיה איווי המוות." (עמ' 29)

שימו לב לבסיס העקרוני שמאחורי הקביעות הקשות האלה: דמוקרטיה קהילתנית מבטאת את רצונו המהותי של העם. על כן כל אדם שמתנגד למעשיה של המדינה, הוא מניה וביה לא ממש מהעם. למעשה בלתי אפשרי למתוח ביקורת על הממשלה בדמוקרטיה קהילתנית מהסוג הקיצוני, כי ביקורת כזאת מוציאה את המבקר באופן מיידי מקהילת האזרחים שהממשלה מבטאת את רצונם, ולכן ממילא גם מקהילת האזרחים הזכאים להגנתה ולזכויות אזרחיות. שכן איך ייתכן שאזרח נאמן יבקר את פעולותיה של ממשלה המבטאת את רצונו? אם רצונו שונה מרצון הממשלה, לבטח הוא אינו אזרח נאמן.

אזרחים בלתי-נאמנים שכאלה הם אחד משניים: או זרים, כלומר לא בני העם; או שהם מבני העם, אבל הם זקוקים לחינוך מחדש. אפשר להיזכר בגורלם של אזרחים שכאלה בדוגמאות ממשטרים "עממיים" מהעבר. במקרה הישראלי אפשר לכנות את אותם אנשים "ערב רב" או "עמלק", או פשוט סמול – כל אלה חותרים נגד הגשמתו של רצון העם, אותו רצון שבמקרה של מדינת ישראל פייגלין כנראה יודע מהו. זו הסיבה שב"תוכנית מאה הימים" של פייגלין משרד בטחון הפנים והחוץ "יחלוש על כל נושאי הביטחון ויפעל נגד אויבי ישראל מבית ומחוץ. אויב ישראל הוא מי ששואף לחסלה, מבחינה פיזית או מבחינה מהותית, כמדינה יהודית." מי שתומך בהחזרת שטחים, כפי שראינו לעיל, שואף לחסל את מדינת היהודים מבחינה מהותית. בדיסידנטים שכאלה יטפל המשרד לביטחון פנים במשטרו של משה פייגלין.

שורשיו של רעיון הדמוקרטיה העממית

אין לי שום כוונה להוציא שם רע לרעיון הקהילתני. אני עצמי קהילתני מבחינות רבות, ובכך אני תלמיד של גדולים כצ'רלס טיילור, מייקל וולצר, אלסדייר מקינטייר ואחרים. ברור, עם זאת, שהוגים אלה לא חולמים לכונן צורת משטר שדומה במשהו למה שפייגלין מתכנן. יש צורות שונות של דמוקרטיה קהילתנית, חלקן טוטליטריות יותר וחלקן פחות. אין לי מושג איפה בדיוק פייגלין נמצא על המנעד הזה, למרות שהציטוטים שלעיל נותנים ריח מאוד ספציפי לדמוקרטיה הקהילתנית על פי חזונו. כאמור, בקצה הקיצוני של הדמוקרטיה הקהילתנית מדובר בעצם בדיוק במודל שעל פיו פעלו כל אותן "דמוקרטיות עממיות" בבלוק הקומוניסטי לשעבר.

כידוע, שורשי ההשקפה על פיה המשטר פועל מתוקף "רצון העם" אצל רוסו, וממנו הוא הגיע אל היעקובינים במהפכה הצרפתית, ואל רבות מהדיקטטורות שקמו ונפלו במאה העשרים. הרעיון הוא שהשלטון, גם אם רודני, אינו מגונה, מפני שהוא מבטא בשלמות את רצון העם. אפשר להבין זאת בברור מפסיקותיהם של אנשי האסיפה הלאומית במשטר המהפכני הצרפתי. סעיף 6 בחוקה שניסחה האסיפה ב-1791 קובע כי "החוק הוא ביטוי של הרצון הכללי", וסעיף 5 קובע כי הזכויות הטבעיות של האדם יכולות להיות מוגבלות על ידי החוק. במילים אחרות, אם רצונו הכללי של העם הוא להגביל את זכויות המיעוט, אין עם זה שום בעיה.

כשניסחו חברי האסיפה את החוקה הזו עמדה לפניהם הכרזת העצמאות של ארה"ב, בה נקבע שזכויותיהם של בני האדם הן בלתי-ניתנות-לויתור או הכחשה (unalienable, שהיום זהה למילה inalienable). בארה"ב קמה דמוקרטיה ליברלית, בה לא ניתן להתעלם מזכויות אדם גם אם רוב האזרחים רוצים זאת, וגם אם מישהו חושב שזהו רצונו הכללי של העם. בצרפת קמה דמוקרטיה יעקובינית, בה ניתן להתעלם מזכויות הפרט בשמו של רצון העם, ורצחנותה ידועה עד היום. ברגע שרצון העם יכול לבטל זכויות אדם, אין לנו יותר מאשר רודנות של הרוב, או לחילופין רודנות של יחיד שמתיימר להבין מהו רצונו של הרוב.

כאמור, אותו רעיון היווה השראה גם ל"דמוקרטיות העממיות" בגוש הקומוניסטי לשעבר. בנאום מפורסם ב-1949 הנגיד מאו דזה-טונג את "הדמוקרטיה הבורגנית", המערבית, עם הדמוקרטיה העממית של סין (הוא מכנה אותה the people's democratic dictatorship, מפני שהוא מכיר ברודנות של העם על היסודות הראקציונרים העומדים בדרכו). מאו מודה למרקס וללנין על שניסחו את התיאוריה שאיפשרה לסין לעבור מדמוקרטיה בורגנית לדמוקרטיה עממית, שהביאה "סוציוליזם וקומוניזם" ו"עולם של הרמוניה גדולה". על פי מאו רצונם האמיתי של ההמונים זהה לרצון הפרולטריון, והוא זה שמבטא את החברה המושלמת. הוא קובע כי

הניסיון שהעם הסיני צבר בעשרות השנים האחרונות מלמד אותנו לאכוף את הדמוקרטיה הדיקטטורית העממית, כלומר לשלול מהריאקציונרים את זכות הביטוי ולתת רק לעם זכות זו. [...] הזכות להצביע שמורה רק לעם, לא לריאקציונרים. [...] הריאקציונרים הזרים שמאשימים אותנו בניהול "דיקטטורה" או "טוטליטריות" הם עצמם הרודנים. הם מנהלים רודנות של מעמד אחד, הבורגנות, על הפרולטריון ושאר העם. [...] הדמוקרטיה הדיקטטורית של העם זקוקה למנהיגות של מעמד הפועלים, מפני שמעמד הפועלים הוא הרואה למרחק הרב ביותר, הוא חסר-האנוכיות ביותר, והוא המהפכני באמת.

החליפו "ריאקציונרים" בערבים או שמאלנים, החליפו את מעמד הפועלים ביהודים, ופתאום אין הרבה הבדל בין הרודנות המרקסיסטית-לניניסטית השמאלית לרודנות הלאומנית-יהודיסטית הימנית. ברור, בכל אופן, שדמוקרטיה עממית אינה רעיון יהודי מסורתי, אלא רעיון מערבי מודרני.

רצון הרוב מול זכויות המיעוט

כפי שכותב פייגלין לעיל, כשלונה של הדמוקרטיה הליברלית נעוץ בכך שהיא עומדת על שמירתם של עקרונות שהיא תופסת כאוניברסלים – אלו בדיוק אותן זכויות אדם ואזרח, אותן חירויות שונות ושוויון לפני החוק. בדמוקרטיה ליברלית יש לשמור עליהם מכל משמר. בדמוקרטיה עממית אלו נחשבים לעקרונות זרים של בורגנות מערבית, מוסר נוצרי או פיינשמקריות ליברלית, ולא רק שאפשר אלא רצוי להתעלם מהם. אין להגזים בחשיבותה של נקודה זו: בכל משטר דמוקרטי יהיה קונפליקט בין רצון הרוב לצרכיו או זכויותיו של המיעוט. במקרה שכזה הדמוקרטיה העממית תמיד תעדיף את רצון הרוב. דמוקרטיה הליברלית – את זכויות המיעוט.

כך למשל, אם אנחנו חושבים שזכותו של אדם על גופו היא מוחלטת, גם אם הרוב קובע כי גופו הוא הפקר אסור לאנוס אותו. אם אנחנו חושבים שזכותו של אדם על רכושו היא מוחלטת, גם אם הרוב קובע שיש לקחת אותו ממנו אין רשות לעשות זאת. אלו אותן זכויות אדם שהאו"ם עיגן בהכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות היסוד של האדם בשנת 1948, על רקע הלקחים מזוועות הפאשיזם. אלו אותן זכויות שהעלו מתנגדי הפינוי מעזה כאשר טענו שאפילו החלטת ממשלה במדינה דמוקרטית לא יכולה לפנות אנשים מבתיהם.

לורד אקטון, אותו אחד שגילה לנו ש"כוח משחית וכוח אבסולוטי משחית באופן אבסולוטי", אמר כי בדמוקרטיה עממית

העקרון הדמוקרטי האמיתי, שלאיש לא יהיה כוח מעבר לעם, הופך לעקרון שאיש לא יוכל לרסן את העם או להתחמק מכוחו. העקרון הדמוקרטי האמיתי, שהעם לא ייכָּפֶה לעשות את שהוא לא רוצה, הופך לעקרון שהעם לא יחוייב לסבול את מה שהוא לא אוהב. העקרון הדמוקרטי האמיתי, שרצונו החופשי של כל אדם יהיה לא מוגבל ככל שאפשר, הופך לעקרון שרצונו החופשי של העם לא יהיה מוגבל בכלל. סובלנות דתית, עצמאות משפטית, חשש מריכוזיות, חרדה מהתערבות המדינה – כל אלה הופכים למכשולים בדרך אל החופש, במקום למשמריו.

מי שמאמין

ומילה אחרונה. אין לי ספק שפייגלין בטוח שהדמוקרטיה הקהילתנית-עד-עממית שהוא מבקש לייסד לא רק שלא תהיה רודנית, אלא שתקומם חברת מופת. אני מעריך שהוא בטוח שהעם היהודי יבטא את רצונו בצורה הגונה ומיטיבה הרבה יותר מניסיונותיו הכושלים של העם הצרפתי או העם הסיני; שהוא מאמין בכל לבו שבשונה מניסנות הרסניים אלה (ואחרים), הרי שבישראל תיתכן דמוקרטיה עממית מושלמת ומופלאה, וזאת משום שבעוד שלאלו היתה רק תנופה מהפכנית-צרפתית חצי-אפויה או אידיאולוגיה מרקסיסטית חסרת השראה, הרי שלאומה הישראלית יש את ספר הספרים שידריך אותה ואת יד האלוהים שתתמוך בה.

ומי יודע, אולי באמת דווקא הפעם יגאל אותנו הקב"ה מצרותינו ויצלח את דרכינו היכן שאחרים כשלו בצורה נוראית כל כך. כמי שכנראה יטופל על ידי המשרד לבטחון פנים כבר בתחילת ימיו של השלטון החדש, כנראה שלא אזכה לראות את הנס הזה קורה.

—

תגובת משה פייגלין לגבי הציטוטים משלו שהובאו לעיל:

ככלל אני עומד מאחורי הדברים שאני כותב ואומר – מובן שלכל תקופה יש את הדגשים המיוחדים לה. לא הרי התבטאות נוכח בית חרב ואוטובוס מפוייח – כהתבטאות בימים כתיקונם. המשפט שבחרת לצטט [בדבר היות השמאל אידיאולוגיה שבבסיסיה איווי המוות – ת.פ.] הוא דוגמה מצויינת להבדל הדק שבין דמגוגיה למחקר רציני. זהו משפט שאני עומד מאחוריו לחלוטין. אבל ציטוט שלו מחייב דברי הסבר ארוכים שבלעדיהם אין הוא נשמע כיותר מגידוף. בכדי להתייחס ברצינות למשימה שנטלת על עצמך עליך לארגן מפגש מסודר, מול ציבור קוראיך, ובו אשמח לעמוד, להסביר את ולענות לכל השאלות.

ארגון 'בית הלל' נוסד לפני כשנה על ידי קבוצה גדולה של רבנים סרוגי-כיפה, שמאסו במצב בו רק קולות קיצוניים מקרב רבני המגזר נשמעים במרחב הציבורי הישראלי. די להזכיר מכתבי רבנים למיניהם על זכאותם של נשיאים-אנסים או מדיניות שכירת דירות בצפת, אחרים המציעים למות מול כיתת יורים ולא לשמוע נשים שרות, נוספים המשמיעים אמירות אנטי-דמוקרטיות למיניהן ומסרבים להגיע לחקירת משטרה, וכיוצא באלו תופינים. מתוך ההבנה, הנכונה מאוד לדעתי, שהכיוון הזה לא רק מגחיך ומשפיל את ההלכה והמסורת, אלא בפשטות מרחיק ממנה חלקים גדולים של הציבור בישראל, ביקשו רבני 'בית הלל' להיות פה לרוב הדומם, ולהציג פנים הלכתיות אחרות.

הקב"ה והטיימליין של הפייסבוק שלי עדים להתלהבותי מהקמתו של הארגון בזמנו. חשבתי אז ואני עדיין חושב שהוא חשוב מאוד בנוף הישראלי, ושבכוחו לחולל שינוי אמיתי לטובה בתחומים רבים הנגזרים מקו התפר בין החילוניות למסורת בישראל. מוקדם כמובן לקבוע אם עוד יצליח, אולם לטעמי בשנה הראשונה לקיומם 'בית הלל' החמיץ כמה וכמה הזדמנויות בהן היה מתבקש מאוד שישמיעו קול "יהודי" אחר. רק כדי לסבר את האוזן, כששר הפנים של ישראל מכריז שהוא יכלא פליטים ומהגרי עבודה ו"ימאיס עליהם את חייהם" חייבת לדעתי לקום זעקה מגוף כזה הדורשת בשם המסורת יחס נאות (אני כבר לא מדבר על אהבה) לגר. לכאורה אפשר לומר שכארגון אורתודוקסי חייב 'בית הלל' להיזהר בדבריו פן ייתפס כליברלי מדי, רחמנא ליצלן, אולם האם הוא לא קם בדיוק בשביל להציג פנים יהודיות שונות?

בתום כשנה של פעילות מוציא הארגון עלון ראשון ובו הצהרת עמדות ושני פסקי הלכה ראשונים, בנוגע לאכילה אצל יהודים שאינם שומרי כשרות ובנוגע ליחסי נשים וגברים במקומות העבודה (העלון כולו נמצא להורדה כאן ב-pdf). פסקי ההלכה, לעניות דעתי ההלכתית, לא מביאים בשורה אמיתית. אין בהם חידוש ממשי, ומה שיש בהם לא מספק, אפילו לא בקירוב. לרגל צאתם ביקשתי מהרבנית ד"ר פנינה נויבירט לענות על כמה שאלות, ותוכלו לקרוא את ההגנה שלה על הפסקים האלו להלן, שיש בה בהחלט דברי טעם. בניגוד לפסקים הלא מלהיבים, מה שכן מלהיב הוא שהייתי יכול לבקש תגובה עליהם מהרבנית ד"ר פנינה נויבירט. מה שמחדש באמת 'בית הלל', אפוא, ואת זה יש לזקוף לזכותו ההיסטורית, הוא שילובן של נשים, תלמידות חכמים, הן במוסדות הארגון והן כפוסקות הלכה. 'בית הלל' הוא הארגון האורתודוקסי ראשון שמשתף נשים באופן מלא בהנהגתו ובניסוח פסיקותיו ההלכתיות, וזה בהחלט לא דבר קטן.

ברמה העקרונית, ניכר כי הקו ההלכתי של 'בית הלל' מבקש להתחשב, לכתחילה ואופן מודע, בתפיסות עולם וערכים מודרניים, כשאיפה לשוויון בין בני אדם, זכויות אדם, השקפה דמוקרטית ותוקף המחקר המדעי. זוהי גישה הפוכה לחלוטין מזו של העמדה החרדית העקרונית, ואף מזו שמפגינים חלקים גדולים של הציבור החרד"לי, וגם על כך יש כמובן לברך. אין ספק שאם הארגון שואף, כדבריו, ל"השתלבות ולא התבדלות" ול"הנהגה תורנית קשובה", הוא לא יכול להרשות לעצמו לחיות ביקום מקביל שבו חז"ל אינם טועים לעולם ונשים נחותות מהותית מגברים. הבשורה העקרונית כאן היא על כן חיובית מאוד, ונותר לחכות ולראות אם היא תבוא לידי ביטוי הלכה למעשה. גם על כך שאלתי את הרבנית נויבירט.

איך בעצם הגעת ל'בית הלל', ומה תפקידך בארגון?
רונן (בעלי) ואני היינו מעורבים בהקמת 'בית הלל' (למעשה ניתן לומר שהרעיון נהגה בסלון ביתנו). 'בית הלל' הוקם מתוך צורך עמוק לחולל שינוי תודעתי בחברה הישראלי בכלל, ובציבוריות הדתית לאומית בפרט. חשנו מתוסכלים מאוד מכך שקולה של הציונות הדתית האותנטית אינו נשמע במרחב הציבורי, והחלטנו לעשות מעשה. תוצאות המעשה הפתיעו גם אותנו, התחלנו לפנות לרבנים ולרבניות שהנחנו שחשים את אותן תחושות וההיענות היתה מדהימה. תוך כחודש היו חברים ב'בית הלל' כמאה וחמישים רבנים ורבניות שמוכנים לפעולה. כיום אני חברה בהנהלה המורחבת של בית הלל וכן חברה בבית המדרש ההגותי של בית הלל.

נדמה לי שהבשורה העיקרית של 'בית הלל' נכון להיום, הוא שהוא משלב לראשונה נשים כפוסקות הלכה -
אינני מסכימה עם הנחה זו, השמעת הקול הנשי בזירה ההלכתית היא חלק מהבשורה, אבל לא כל הבשורה. בית הלל הציב לעצמו כמטרה להשמיע את הקול של הציונות הדתית האותנטית והשקולה, בשלב זה בחרנו להתמקד בשלושה נושאים מרכזיים והם ערכי דמוקרטיה, מעמד האשה וחינוך. אנו פועלים בזירה ההלכתית, ההשקפתית והציבורית להטמעת מסרים מהותיים הנוגעים לשלושת נושאים אלו. ובכלל, שילוב הנשים אינו רק בשיח ההלכתי כי אם בשיח התורני כמכלול, וכן בהנהגה המשותפת.

כיצד הוחלט אילו נשים ישמשו כפוסקות? מה הופך אותן למוכשרות לכך, ומי החליט מהם הקריטריונים? במילים אחרות, מי הסמיך אותן כ"רבניות"?
בית הלל אינו מתעסק בכותרות ואינו מעניק סמיכה לרבנות, אנו מתמקדים במהות. רבניות בית הלל הינן נשים ששמן הולך לפניהן כתלמידות חכמים, המשמשות בפועל בתפקידי הנהגה ציבוריים מרכזיים ו/או במשרות הוראה תורניות מובילות.

האם רבניות אלה משמשות גם כפוסקות ביחידות? כלומר, האם הן כותבות פסקי הלכה במנותק מ"בית המדרש"?
חשוב להסביר איך עובד בית המדרש ההלכתי (וכן ההגותי) של בית הלל. כל יתרונו של בית הלל נעוץ בהיותו מכפיל כח. הדבר מאפיין גם את מנגנוני פסיקת ההלכה של בית הלל, שהיא פסיקת רבים, ולכן לא מתוכננת הוצאת פסקי יחיד במסגרת בית המדרש. עם זאת בשו"ת האינטרנטי (בין היתר ב- NRG יהדות המתהווה) וכן בשו"ת הפייסבוק נשים נותנות תשובות.

ידועה התנגדותם של רבנים כלבנון ואבינר להצבת נשים בעמדות סמכות. יש לשער שרבנים חרד"ליים אחרים מחזיקים בעמדה דומה. אולי הגיע הזמן להכיר בכך שאת וחברייך מחד, והם מאידך גיסא, אינם מייצגים את אותו זרם דתי, כלומר שהציבור הציוני-דתי מורכב משני זרמים הלכתיים (או יותר)?
אין זה סוד כי קיימות מחלוקות הלכתיות ואידיאולוגיות מהותיות בינינו לבין הרבנים שמנית, וכן אחרים, בכל אחד משלושת הנושאים שהוזכרו לעיל, היינו מעמד האשה, יחס לדמוקרטיה וחינוך. עם זאת אני מאמינה בכל מאודי כי רב המשותף על המפריד. הקמת 'בית הלל' נבעה מכך שהקול התורני הדומיננטי שנשמע עד כה במרחב הציבורי היה בעל גוון אחד בעיקר, ומתוך רצון להשמיע קול נוסף, המייצג, להערכתנו, את הרוב הדומם של הציונות הדתית. אני רואה בציבור הדתי הלאומי, על גווניו, משפחה אחת גדולה שיש בה מגוון של דעות. חילוקי דעות יכולים להיות חיוביים ומפרים, כל זאת בתנאי שכל הדעות הרלוונטיות נשמעות.

בקשר ליצוג הרוב הדומם כדבריך, הייתי אומר ש'בית הלל' קם על רקע מה שנתפס בציבור כמרחק הולך וגדל בין פסיקות הלכתיות לבין ההגיון הבריא והמוסר הפשוט, ובעצם נוסד כדי לייצג (ואולי אפילו להנהיג) ציבור רחב של שומרי מצוות שהרגיש שאין לו פה. מאידך, עד כה לא שמענו ממנו קול על שום סוגייה רצינית שהיתה על סדר היום הלאומי. גיוס חרדים, פליטים על הגבול, "תג מחיר", נישואים אזרחיים, הרבנות הראשית. האם אין כוונה להתוות דרך מוסרית? האם נאלץ להסתפק רק בפסקי הלכה מדי פעם?
'בית הלל' הוקם – יש מאין – לפני כעשרה חודשים. שאיפתנו להשמיע קול בכל סוגיה רצינית שעל סדר היום הלאומי כפי שאמרת. עם זאת, איננו מסתפקים בהפרחת סיסמאות לחלל האויר כי אם בהענקת משנה סדורה, עמוקה, מגובה במקורות. לשם כך הקמנו את בית המדרש ההלכתי, אשר שני פסקי ההלכה הראשונים שלו יצאו השבוע לאור, וכן הקמנו את בית המדרש ההגותי, אשר יעסוק בסוגיות מהותיות השקפתיות. בנוסף כדאי לעיין במודל הפעילות של 'בית הלל' המתמצת את היעדים החינוכיים והציבוריים שהצבנו לעצמנו. עם זאת חשוב להבהיר, כי כבר הבענו עמדות ציבוריות במרבית הסוגיות שהזכרת, הן במצע של בית הלל והן במסמכי עמדה. בכלל זה דנו ביחס לפליטים, פעולות תג מחיר, אלימות כלפי חיילים בפינוי יישובים, גיוס חרדים ועוד. לבירור עמדות בית הלל ולבחינת מודל הפעילות של בית הלל ממליצה לעיין באתר 'בית הלל', וכן בדף הפייסבוק שלו.

נעבור אם כן לפסיקות. עם כל הרצון לפרגן, קשה שלא להרגיש שהפסיקות הראשונות שהוצאתם אינן מביאות בשורה אמיתית. בנוגע לאכילה בבית של מי שאינם שומרי מצוות, הרי שמדובר רק על אוכל קנוי, כלומר להזמין חברים לארוחה עדיין אי אפשר. בעצם זה פשוט הדגשה של הלכות קיימות. בנוגע להלכות יחסי עבודה, הרי שהן לא רלוונטיות מבחינה אחרת, והיא שרוב הציבור הסרוג ממילא לא מעלה על דעתו להימנע מלהימצא באותו חדר לבד עם חבר/ה לעבודה מהמין השני, או להימנע משיחות אינטימיות איתה/ו. הציבור כבר מזמן נמצא במקום אחר. האם הרצון להיות נאמנים למסורת לא הביא לשיתוק מסויים, כך שיצא שכרנו בהפסדנו? האם יש טעם לפרסם פסקי הלכה שלא באמת משנים דבר?
מטרתנו איננה להיתפס לסוגיות אקזוטיות שתופסות רייטינג, כי אם לעסוק בחיי היום יום של כל אחד ואחת (בד בבד, איננו חוששים לעסוק בכל נושא). הסוגיות בהן פתחנו רלוונטיות ונוגעות לכל אדם – דתי ולא דתי. בתשובה העוסקת באכילה בבית של מי שאינם שומרי מצוות ישנם קריטריונים הלכתיים ידועים וידועים פחות. הפסק נסמך על יסודות הלכתיים איתנים, ברם עניינים רבים הנדונים בפסק לא ידועים לציבור הרחב, כדוגמת אופן חימום אוכל, הגשת אוכל, אכילת פירות וירקות וכיוצ"ב.

יתר על כן, הפסק מעלה נקודות חדשניות וחשובות הנוגעות, בין היתר, לאמינותו של בעל בית המצהיר על כשרותו, לשתיית יין שלא בושל שנמזג בידי מי שאיננו שומר שבת, ועוד. הניסיון מלמד כי בורות הלכתית מובילה להצבת חומות מיותרות בין אדם לאדם ללא ביסוס, ואת המצב הזה אנו מבקשים לתקן. הבשורה האמיתית שבפסק הינה בחידוד המסר המעודד אנשים לנתץ חומות, תוך כיבוד הפתרונות ההלכתיים המאפשרים דו קיום נהדר.

אפרופו הצבת חומות בין אדם לאדם, הפסק מדבר על אחדות עם ישראל, וזאת כמניע לניסיון ליצור אפשרות לאכילה משותפת. יחד עם זאת, האם אי אפשר להכיל את אותן פסיקות שהבאתם, או לפחות את חלקן, גם על אכילה אצל לא-יהודים, למשל אצל חברים בחו"ל, או אצל ידידים פלסטינים? כלומר, אם אנחנו יודעים שמדובר באנשים הגונים, האם אי אפשר פשוט לאכול אצלם תחת אותם תנאים? ואם לא, למה לא? מה ההבדל?
קיים הבדל מהותי בין שני המקרים. חלק גדול מהלכות הכשרות נועד ליצור בידול חברתי של החברה היהודית מן החברה הלא יהודית כדי למנוע התבוללות. לעומת זאת הלכות הכשרות לא נועדו ליצור חיץ בין יהודי אחד למשנהו. בהחלט קיים ערך הלכתי בחיבור בין כל גווני העם היהודי. ההשוואה בין המקרים איננה רלוונטית.

ובנוגע לפסק בדבר הלכות יחסי עבודה, הרי שעד כה הקול הרבני הדומיננטי שנשמע בזירה הציבורית שלל חברה מעורבת, זאת בעוד מרבית הציבור הדתי לאומי חי בחברה מעורבת ועובד בחברה מעורבת. אנו מבקשים לתת מענה תורני רלוונטי לאותו ציבור, הזקוק להכוונה. אני אישית הופתעתי מהאימפקט שיצרו שני הפסקים, ההדים התקשורתיים, מספר הפניות שקיבלנו וכן הרעש הגדול שנוצר כתוצאה מפרסומם. כל אלה מעידים כי גם דברים שנחזים כמתבקשים אינם מובנים מאליהם ומצריכים הבלטה והדגשה. יתר על כן, אני מאוד שמחה שהצלחנו להשפיע על השיח הציבורי. השבוע לא דיברו בשם היהדות על נשים שיושבות בירכתיים של אוטובוסים, כי אם על חיבור וליכוד בין דתיים ושאינם דתיים.

מהן התוכניות לעתיד? אילו סוגיות מובאות בימים אלה לפני בית המדרש? גיור? שבעה נקיים? היחס להומוסקסואליות? היחס ללא-יהודים?
נכון להיום בית המדרש ההלכתי מתמקד בסוגיות בענייני דת ומדינה ומעמד האשה. המשך יבוא ב"ה.

סתם

—

פורסם באתר אבי-חי. כל תגובה לגופו של אדם ולא לגופו של עניין תימחק מיד.

גיליון 'שמע' של דצמבר יצא לאור, והוא מורחב ומוקדש לתנועות חברתיות: מהפכניות, חברתיות, שמרניות, ניו-אייג'יות, משיחיות, מנקודת מבט יהודית כמובן, בהתאם לאופי כתב העת. תרמתי מאמרון על 'גוש אמונים', בעמ' 12.

ביום א' ה-9.12 רואיינתי בתוכנית 'אנשים בלילה' עם קובי מידן בגלי צה"ל. ההקלטה הועלתה לכאן. והנה האתר ובו הקלטות נוספות של התוכנית.

וידאו של הרצאה שנתתי ב'מרכז שפע' של הרב שטיינזלץ ביום חמישי האחרון על סיפור 'ארבעה שנכנסו לפרדס' הועלה לאתר שם. הנה הלינק לדף של הסוגייה שבחרתי, והנה לינק ישיר להרצאה.

באתר 'צו פיוס' פורסם מאמר קצר שלי על מצבה הפרודי של פסיקת ההלכה בימינו.

המאמר שלי על תפיסת הדמוקרטיה של משה פייגלין תורגם ופורסם באנגלית. שלחו למכריכם בנכר. ומפגש עם פייגלין ייערך כנראה ב-27 לחודש זה, בירושלים. פרטים בהמשך.

אידיאלים וטכניקות של מיסטיקה הם פעמים נדירות חידוש גרידא; לרוב הם בנייה מחדש של הישן עם הדגשות חדשות ובתוספת יסודות שלקוחים מתרבויות אחרות. – משה אידל, ""Performance, Intensification and Experience in Jewish Mysticism"

צמד המילים "מדיטציה יהודית" הפך מאז סוף שנות השבעים למטבע לשון משומש, תחילה בארה"ב ולאחרונה גם בישראל. הדבר אינו מובן מאליו, מפני ש"מדיטציה" אינה מילה בעברית, ובמסורת היהודית לא ממש מדגישה תרגולות מדיטטיביות – בפשטות, תרגול מדיטציה אינו מצווה. העובדה שמספרים לא קטנים של יהודים (שאינם מקובלים או אף תלמידי חכמים) חשים צורך לתרגל פרקטיקה רוחנית, העובדה שפרקטיקה זו אינה במסגרת ההלכה, העובדה שהיא מכוונת אותם לפנימיותם, ושעל ידי כך (לתפיסתם) היא מקשרת אותם עם הקב"ה – כל אלה הם סממנים של התפתחות מודרנית שנובעת מתמורות תרבותיות וחברתיות רחבות היקף, שהשפעתה על המסורת היהודית תתברר רק בעתיד. בינתיים כתבתי על זה דוקטורט.

בעוד שבשנות השבעים הטכניקה המדיטטיבית הפופולרית במערב, ובכלל זה בקרב מחפשי-רוחניות יהודים, היתה מלמול מנטרה, הרי שמשנות התשעים הויפאסנה, שמבוססת פחות על שינון וריכוז ויותר על מודעות ואינטרוספקציה, עלתה לבכורה, ומרכזים שונים נפתחו עבור הציבור היהודי המעוניין לתרגלה. במרכזים אלה מציעים פעמים רבות "מדיטציה יהודית" שעושה שימוש בטכניקה הבודהיסטית (לעיתים מבלי להודות בכך), בדרך כלל תוך שימוש במילה "קשיבות" (mindfulness) כדי לאפיין את המדיטציה. הטכניקה נחשבת על ידי מתרגליה לטכניקה אוניברסאלית וגנרית, שאינה מוגבלת לבודהיזם, ויש לומר שהעיבוד המערבי לויפאסנה פעמים רבות אכן מנפה ממנה כל סממן בודהיסטי מסורתי.

בישראל תחום הויפאסנה היהודית מצומצם יותר. במכון 'פרדס' בירושלים מלמד ר' ג'יימס ג'ייקובסון-מייזלס מדיטציה דומה, המתבססת גם כתביו של האדמו"ר מפיאסצנה, ומדי פעם מגיעים לארץ הרבנים הקונסרבטיבים ג'ף רות' וג'ואנה כ"ץ כדי להעביר קורס (ראיינתי את רות' כאן). נדמה לי שהרבה יותר מזה בתחום המדיטציה יהודית מבוססת הויפאסנה אין.

ישנן שתי עמותות גדולות (ועוד כמה מורים וארגונים קטנים) המציעות קורסי ויפאסנה (כפשוטו) לציבור הכללי בישראל, והן העמותה לויפאסנה של המורה ההודי גואנקה המלמדת על פי שיטתו, ועמותת תובנה (בה אני עצמי פעיל כבר כחמש-עשרה שנים) המציעה קורסים שמונהגים על ידי מורים שונים, כל אחד וסגנונו. כעת יוזמה חדשה מבקשת להנגיש את מדיטציית הויפאסנה הבודהיסטית ליהודים שומרי מצוות. ארגון העניין מתבצע בידי זוג, דויד וגיליה וייס, גם הם שומרי מצוות, אשר מצאו לנכון ללמד ויפאסנה ממש, ללא כחל וסרק, בקורס המיועד ליהודים המקפידים על ההלכה האורתודוקסית.

את הקורס הראשון שארגנו הזוג פרסמתי בזמנו בקטנה, ולרגל הקורס השני הצעתי לדויד להתראיין לבלוג. להלן תשובותיו לשאלותי.

ספר לנו כיצד הגעת אל המדיטציה. מי היו מוריך? באיזה זרם של ויפאסנה למדת? האם רק אחרי התרגול המדיטטיבי התחלת לשמור מצוות, והאם היה קשר בין השניים?
התחלתי לתרגל ויפאסאנה בגיל 25, באותו זמן הייתי במצב נפשי לא קל, סבלתי ממצב שאפשר להגדיר כדיכאון רוחני מתמשך, חיפשתי משהו אמתי שימלא את תחושת הריקנות הקיומית שחשתי מאז שעמדתי על דעתי בערך, ואפשר לומר שדי התייאשתי מלמצוא, למרות התנסות במדיטציות שונות (אושו, וכדומה) וכן בצורות בריחה מקובלות מהסבל (אלכוהול וכדומה). באותו זמן הייתי בהתבודדות חסרת כל כיוון במעיין בטבע, ואבא שלי ראה את הסרט "אגף הויפאסאנה" המספר על השפעת הטכניקה על אסירים בכלא הודי, הוא סיפר לי על כך והחלטתי לנסות. הקורס הראשון בו השתתפתי היה קורס בן 10 ימים במסורת של גואנקה. הקורס היה נקודת מפנה גדולה מאוד בחיי, הרגשתי שמצאתי את מה שהיה חסר לי כל חיי – דרך מעשית ואמתית לטיהור הנפש. הרגשתי שיש טעם לחיים ונדמה לי שלראשונה בחיי הרגשתי משהו שאפשר לכנותו "אושר".

בעקבות הקורס חזרתי למעיין והמשכתי לתרגל לבדי כמעט במשך שנה, שבה ישבתי בעוד מספר קורסים וגם שרתתי במרכז ויפאסאנה הישראלי. אחרי מספר חודשים ובעקבות השינוי הגדול שהמשיך בחיי כתוצאה מהתרגול, החלטתי להקדיש לכך זמן יותר רציני – נסעתי להודו ובמשך שנתיים אפשר לומר שנדדתי מקורס לקורס. סה"כ ישבתי ביותר מ-35 קורסים, כולל קורסים ארוכים של 20 ו-30 יום, כולם במסורת של גואנקה, המדגישה את חשיבות ההתבוננות בתחושות הגוף, וכן שרתתי במספר דומה. במהלך תקופה נפלאה זאת קראתי לא מעט כתבי חסידות והרגשתי קרבה גדולה מאוד לקב"ה בתוכי, שבאה לידי ביטוי באושר רוחני ותחושה של משמעות – מה שהיה חסר לי במשך כל חיי. בנוסף הרגשתי גם השגחה פרטית בכל אשר הלכתי, אבל עוד לא שמרתי מצוות. (נולדתי בקיבוץ של השומר הצעיר, ומילדות היחס שלי ליהדות היה של סלידה וזלזול המושרשים בבורות עמוקה, מה גם שנודע לי בגיל 13 שאינני יהודי…)

ככל שהעמקתי בתרגול, חשתי שמשהו בי נמשך יותר ויותר ליהדות, עצם הקריאה בכתבי הקודש הבהיר לי שמדובר באמת על-אנושית, וככזאת הרגשתי שהיא דורשת ממני התמסרות מלאה, אך אמרתי לעצמי – עוד חזון למועד…ההחלטה להתגייר ולשמור מצוות נפלה כרעם ביום בהיר (אבל גם כתוצאה של הרבה מאוד מחשבה שקדמה לכך): אחרי שחזרתי מהמזרח כדי להיות עם אמי בקורס ויפאסאנה הראשון שלה, החלטתי לחזור להודו, נרשמתי לקורס 30 יום וקניתי כרטיס טיסה. צעדתי לכיוון השגרירות ההודית כדי להוציא ויזה, שבוע לפני הטיסה ופתאום…(אתה בטח מכיר היטב את מוגבלות המילים בבואן לתאר חוויה רוחנית עמוקה באמת, וזה מה שקורה לי תמיד כשאני מנסה לספר מה קרה לי באותו רגע) בכל אופן ברגע אחד גמלה החלטה בליבי לוותר על הטיסה ולהתחיל ללמוד באולפן גיור. זה היה רגע של אמונה וודאות שניתנה לי כמתנה שהיהדות היא אמת מוחלטת, מתנת הבורא לברואיו, ושאני מוזמן אליה, ושאין לי מה לדאוג מכלום כי ה' אמת ותורתו אמת, והוא נמצא ועוזר וקרוב לכל אשר יקראוהו באמת. אחרי לימוד של שנתיים במכון מאיר בירושלים סיימתי את תהליך הגיור ומאז (לפני כעשור) אני חי כיהודי שומר מצוות, ובמקביל מתרגל ויפאסאנה כל הזמן, כחלק בלתי נפרד מעבודת ה', כפי שאני מבין אותה.

מדוע החלטת לפתוח בקורסי מדיטציה לשומרי מצוות? מה הצורך שאתה מבקש למלא, ולאיזה מטרה אתה מבקש להגיע? מה החזון שלך?
ההחלטה לפתוח קורסים לציבור שומרי המצוות לא נולדה ביום אחד. מאז שאני חי כאדם דתי ובמיוחד מאז שהתחלתי לעבוד כמטפל ברפואה משלימה פגשתי לא מעט אנשים המגדירים את עצמם כדתיים אך מודים שקיום המצוות עבורם הוא פרי של חינוך והרגל, מצוות אנשים מלומדה, ללא תחושה של התקדמות רוחנית, כל שכן של להט דתי. כן סיפרו רבים שהם מחפשים דרך להשתחרר מתאוות ומידות שליליות, אך בדרכים המסורתיות המוכרות להם לא מצאו מזור.

הסיבה העיקרית להחלטה היתה, אם כן, לאפשר לציבור הזה לתרגל דרך מעשית שמניסיוני עונה על המצוקות הללו. סיבה נוספת היא שהתברר לי שישנם אנשים שעברו מסלול דומה לזה שלי – גם הם תרגלו ויפאסאנה במסגרות שונות, ולאחר מכן חזרו בתשובה והרגישו שהם רוצים להמשיך בתרגול, אך לא יכלו להמשיך בו במסגרות הקימות בארץ לתרגול ויפאסאנה, שם אסור לאדם להניח תפילין, להתפלל וכו' [בעמותת 'תובנה' מאפשרים לעשות כן, אם כי זה לא חלק אינהרנטי מהקורסים – ת.פ.]. וזהו הצורך שהקורסים שלנו באים למלא – פשוט לאפשר לאנשים שומרי מצוות לתרגל ויפאסאנה ולהפיק את התועלת הרבה שבתרגול זה, מבלי שהדבר יבוא על חשבון אורח חייהם הדתי, דבר שלמיטב ידיעתנו לא קיים כרגע בשום מסגרת אחרת.

המטרה והחזון היא להמשיך ולאפשר לציבור גדול ככל הניתן לתרגל ויפאסאנה, בתקווה שנוכל בקרוב להציע קורסים ארוכים יותר וגם קורסים לנשים, ואולי אף ליצור מקום קבוע לתרגול, כמו שקיים במגזר ה"חילוני". (כמובן שזה כולל מציאת דרכים להביא את הידיעה על קיומה של הטכניקה בפני הציבור הדתי – אנחנו פתוחים לרעיונות!)

בניגוד למורי מדיטציה יהודיים רבים, אתה וזוגתך מבהירים בפירוש שמדובר לא בטכניקה יהודית מסורתית, אלא בויפאסנה, שהיא מדיטציה מהמסורת הבודהיסטית. אז שאפו על הכנות, אבל אולי נשאל: למה לקחת מהעמים, אם יש לנו הכל במסורת אבותינו?
אכן לא מדובר בטכניקה "יהודית מסורתית", לפחות לא על פי הידוע לנו, (אם כי ניתן לראות רמזים על תרגול דומה גם במקורות שונים ביהדות) ועם זאת ברור שתרגול ויפאסאנה יכול לתרום רבות לכל מי שהולך בדרך היהדות, אם נניח לרגע בצד את ההבחנה בין תורה לחכמה בגוים (שאנסה להתייחס אליה בהמשך) התרגול הוא אמנם דרך רוחנית המצויה בעיקר בארצות המזרח, אך הבודהא עצמו מעולם לא לימד "דת" במובן המקובל של המילה, אלא דרך מעשית לשחרור מהסבל ולעידון המידות, וכיום מתרגלים דרך זו בכל העולם ללא שום הבחנה דתית או לאומית, וכל מי שעושה זאת מקבל את אותן תוצאות של שחרור מתאוות וחיזוק החלק הרוחני שבו.

ואמנם נכון שיש לנו הכול במסורת אבותינו, וידוע אף על מסורות של מדיטציה שונות ביהדות, ובמסגרת כך כתבו חכמים בזמנים שונים שעלינו לעשות כל שביכולתנו כדי להגיע לתכלית האמתית של התורה – חיבור רוחני ודבקות בבורא. ואין ספק שטהרת המידות היא תנאי בל יעבור לכך, (כמו שכותב ה"נתיבות שלום": "כי טהרת המידות קודמין לתורה והם מרכבה והשראה לקבלת התורה".) ואין ספק שללא התבוננות פנימית קשה להגיע באמת לטהרת המידות ואין ספק שויפאסאנה היא כלי יעיל ומעשי להגיע לכך (אנו לא מתיימרים שיחידי, אך זהו הניסיון שלנו וממנו אנו מדברים)

הנה שתי דוגמאות שמדברות על כך – כתב ה"חובת הלבבות" בשער חשבון הנפש:

כל מין ממיני החכמה שימשכנו לעבודת האלוקים ולשמור מצוותיו ולהראות חכמתו ויכולתו, מותר לנו וחייבים אנחנו לחקור עליו…

וכן כותב הרמח"ל בפרק א' מסילת ישרים:

ואמנם ראוי לו שתהיה כל פנייתו רק לבורא יתברך ושלא יהיה לו שום תכלית אחר בכל מעשה שיעשה…אלא להתקרב אליו יתברך ולשבור כל המחיצות המפסיקות בינו לבין קונו, הן הנה כל ענייני החמריות והתלוי בהם…וכל מה שיוכל לחשוב שהוא אמצעי לקרבה הזאת, ירדוף אחריו ויאחז בו ולא ירפהו.

מי שמתרגל ויפאסאנה לאורך זמן יכול להעיד שמה שקיבל מהתרגול קולע בדיוק להגדרות הללו.

במודעה אתה מספר על "הסכמות" מרבנים לתרגול הטכניקה. תוכל לומר מיהם, וכיצד השתכנעו לתת את הסכמתם?
הרבנים שמהם קיבלנו הסכמות עד כה הם הרב שלמה אבינר, הרב אליעזר מלמד, הרב ציון בוגנים, הרב מזוז מבני ברק, הרב דוד חי הכהן ועוד, וכן שמעתי הסכמות בעל פה מהאדמור"ים אברהם גוטליב ואברהם צבי קלוגער שליט"א. לא הייתי צריך לשכנע אותם לתת את הסכמתם, פשוט שלחתי להם שאלה הלכתית מפורטת שמסבירה, עד כמה שניתן במילים את מהות הטכניקה ואופן התרגול, והם כנראה ראו שאין כאן כל בעיה הלכתית, ורק דברים חיוביים ולכן העניקו את הסכמתם. אני שמח שהיו מספיק פתוחים כדי לראות מבעד לדעות הקדומות שיש לרבים בחברה הדתית לגבי דברים מסוג זה, את האמת והתועלת שבדבר ולתת את הסכמתם. (מצורף גם קובץ נפרד שכתבתי – "מהי ויפאסאנה…" ושם יש פירוט והרחבה לגבי הטכניקה והקשר שלה ליהדות.)

באשר להסכמות האלה, הרי הן בדרך כלל מכוונות לטכניקות שמעודדות בריאות נפשית וכו', אבל אני ואתה יודעים יפה מאוד, שהויפאסנה היא טכניקה רוחנית, שמטרתה לגלות את האמת על עצמנו ועל המציאות, ויש לא מעט שיאמרו שהיא קירבה ומקרבת אותם אל אלוהיהם. כלומר, מדובר לא בחכמה, אלא בתורה בגויים. איך זה מתיישב עם עמדתך ההלכתית?
אמנם ויפאסאנה היא טכניקה רוחנית עמוקה מאוד שבאמצעותה אדם מגלה וחווה אמת עמוקה מאוד על טבע המציאות ועל עצמו, ואני הראשון להעיד שכתוצאה מכך הוא חש התקרבות לבורא עולם (את חזרתי בתשובה אני זוקף לחלוטין לתרגול הזה, שזכיתי להכיר בחסדי ה') אבל למיטב הבנתי את האמירה "חכמה בגוים תאמין, תורה בגוים אל תאמין", הכוונה היא שאל לנו להאמין לכל אמירה "גויית" המתיימרת לקבלת תורה מן השמים (כפי שמופיע במסורת שלנו בקבלת התורה בסיני), כדוגמת הנצרות והאיסלם, ואין בכך לפסול טכניקות או חכמות המצויות גם בעמים אחרים, אם התוצאה שלהם היא קרבת ה'.

בהקשר זה מעניין לראות את דברי הרמב"ם:

אינו אוהב הקב"ה אלא בדעת שידעהו…לפיכך צריך האדם לייחד עצמו להבין ולהשכיל בחכמות ותבונות המודיעים לו את קונו, כפי כוח שיש באדם להבין ולהשיג…

נשים לב שלא כתב הרמב"ם 'לפיכך צריך האדם ללמוד תורה', אלא 'להבין ולהשכיל בחכמות ותבונות המודיעים לו את קונו'. ניתן לשער שכוונתו הייתה על חכמת הרפואה אותה למד וכן על מדעי הטבע השונים אשר מלימודם בא אדם בסוד החכמה המופלאה המפעימה כל תא בטבע, ונוכח במורכבות הבריאה ויכולתו של הבורא בה. ולעניות דעתי אפשר לומר שקל וחומר כאשר הדברים נוגעים להתבוננות פנימית בו עצמו, בבחינת "מבשרי אחזה אלוק" – המביאה גם לטיהור המידות. וכמו שדרשו את הפתגם שבו אנו עוסקים – חכמה בגוים תאמין – באיזה חכמה בגוים תאמין? רק בזו המביאה אותך לאמונה, וכזאת היא הויפאסאנה.

האם אתה עצמך מוצא קשר בין הויפאסנה לשמירת המצוות? האם בקורס יהיה נסיון לבסס קשר כזה, או שמא מדובר פשוט בקורס ויפאסנה שחבריו נדרשים להתפלל שלוש פעמים סיום ולברך לפני שהם אוכלים?
אני מוצא קשר מיוחד מאוד בין ויפאסאנה לשמירת המצוות, כי חוץ מהקשר המאוד ברור שאדם מרגיש כתוצאה מתרגול ויפאסאנה בשחרור מתאוות, והתקדמות בעבודת המידות ומצוות שבין אדם לחברו, ישנו לדעתי גם שינוי באופן ההתייחסות למצוות שבין אדם למקום כתוצאה מתרגול ויפאסאנה: בעוד שבאופן ממוצע אדם דתי מקבל את המצוות כציווים מה', והוא חש צורך לקיימם לרוב או מתוך חשש לעונש, או מתוך הרגל, או במקרים טובים יותר מתוך אמונה אמתית והסכמה שכלית עם האמת שבתורה, מעטים הם המקרים בהם אדם ניגש למצוות מתוך המקום העמוק ביותר, אשר מתואר בספרי קבלה ומוסבר היטב בכתבי בעל הסולם [הרב יהודה לייב אשלג – ת.פ.], שבו הוא חש אסירות תודה כה עמוקה על עצם קיומו, המלווה בתחושה של "לחם-חסד", שהדרך היחידה שלו לצאת מאותה תחושה היא בקיום המצוות.

במילים פשוטות: החוויה שלי – ולדעתי כל מי שיתמיד לתרגל בצורה נכונה יכול להגיע לחוויה זאת – היא של אושר רוחני עמוק מאוד על עצם הקיום, על הזכות לנשום, להיות בעל גוף וחושים אנושיים, באמת רק מי שמתרגל יכול להבין מה רב המרחק בין ידיעה שכלית של "אין עוד מלבדו" לבין חוויה מוחשית של כך, הנולדת באופן טבעי מהתרגול הזה והכרת טבע המציאות בתוך מסגרת הגוף. החוויה היא חוויה אמתית של ביטול האגו, ושל הכרת תודה על החיים, שאם אדם זוכה ומנצנצת בליבו גם אמונה בבורא העולם ובתורתו, הרי שהוא בא לקיימה ממקום אחר לגמרי מאשר מי שלא זכה לחוויה הזאת.

בגלל שכך הוא הדבר, אין בקורס כל ניסיון לבסס קשר שכלי בין ויפאסאנה לשמירת המצוות, כי הקורס כולו מהווה ביסוס של קשר חוויתי וישיר זה, הקיים ממילא, ובקורס יש לנו את הזכות לחוות זאת ולהעמיק את החוויה והחיבור הפנימי לה' ולתורתו בדרך שתוארה.

כאן המקום להעיר שהקורס פונה לציבור הדתי, והוא מתקיים על מנת למלא את הצורך בכך, כפי שדיברנו בתחילת הדברים, אך הוא פתוח בפני כל מי שרוצה, גם אם אינו מגדיר את עצמו כשומר מצוות, ואין שום חובה להתפלל או לברך בקורס, אלא שכמובן מי שאינו מגדיר את עצמו כשומר מצוות ורוצה ללמוד ויפאסאנה, טוב יעשה אם יצטרף לקורס במסגרות הקיימות, שם יקבל תנאים נאותים יותר לתרגול. בקורס הזה אנשים מתפללים ומברכים כזכות ולא כחובה.

זה אינו הקורס הראשון בסגנון זה שאתה מציע. תוכל לספר על תגובות מצד המתרגלים שכבר עברו קורס כזה, לא רק אחרי הקורס, אלא כמה חודשים לאחריו? מעניין במיוחד: האם הם מרגישים שינוי לטובה בחייהם הרוחניים או הדתיים?
ברוך ה' שזהו הקורס השני שיוצא לדרך. דרך אגב בקורס יש עוד מספר מקומות פנויים ומי שרוצה יכול עוד להירשם. התאריכים שלו: 30 בדצמבר עד 3 בינואר. (קורס זה לגברים בלבד) אני חייב לציין שהופתעתי מהתגובות הנלהבות שהיו לקורס הראשון, בו השתתפו 18 אנשים בקיץ. רק לשם דוגמא אצטט מספר מילים שכתבו בדף שביקשנו בו הערות ופידבקים:

וואו! מה כבר אפשר לכתוב אחרי ימים כאלו, נראה שצריכים כמה שנים בכדי לעכל את כל התוכן והחוויות שראינו פה…אין לי מילים לתאר את מה שעברתי פה, מי ייתן ואזכה לקביעות בדבר הזה, אני כ"כ שמח להיות שותף להתחלה של הדבר הגדול הזה…

תודה מקרב לב על הימים המעירים והמאירים. התנסיתי ולמדתי על עצמי ועל יכולותיי, למדתי להרחיב את גבולותיי הפיזיים והנפשיים ועוד הבנות ותובנות…

ונכון ש"החכמה" היא לשמוע דיבורים מהסוג הזה לא מיד אחרי הקורס, אלא כמה חודשים אחר כך. כיום אני נמצא בקשר עם חלק ממשתתפי הקורס הקודם, חלק מהם אף ממשיכים להגיע לישיבה הקבוצתית אצלנו בישוב חשמונאים, שאנו מקיימים מזה שנה. לשמחתי והפתעתי חלקם ממשיכים לתרגל עד היום באופן קבוע, וסיפרו לי על השפעה מאוד ניכרת שהקורס הביא לחייהם, בין אם בשחרור מתאוות ועיסוקים שליליים שונים וכן ביכולת ריכוז גדולה, או פשוט תחושה טובה של מיקוד פנימי גדול יותר. ומצד שני לא הופתעתי מכך – כי זאת אכן הברכה שהטכניקה הזאת מביאה לחייו של כל מי שזוכה להכירה ולתרגל אותה כראוי. ואין חכם כבעל ניסיון.

סתם

—

ביום חמישי הקרוב (27.12) יתקיים דיון פומבי ביני ובין משה פייגלין,להבהרת עמדותיו לגבי אופי המשטר הדמוקרטי בישראל. הדיון יתקיים בבית 'מנהיגות יהודית', מרכז שטנר 7, גבעת שאול, ירושלים, בשעה 19:00. בציבור הרחב מוזמן, יהיה זמן לשאלות מהקהל.

[לפני שבועיים פורסם מאמר של איתי אליצור במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון', בו הוא האשים את הרב חיים נבון בהתאמת "התורה" לערכי זמננו. הבוקר פורסמה תגובה שלי למאמרו באותו מוסף, והיא מובאת כאן בגרסתה המלאה.]

לפני שבועות ספורים פרסם ארגון הרבנים 'בית הלל' את פסקי ההלכה הראשונים שלו. באחד מהם, הנוגע לשמירת כשרות בעת ארוחה בביתו של חבר חילוני, נפסק כי אף על פי שנקבע בעבר שאדם שאינו מקפיד על מצווה מסויימת אינו נאמן בדברים הקשורים אליה, הרי ש"במציאות ימינו יש רבים שאמנם אינם מקפידים בעצמם על כשרות, אך מכבדים מאוד את שומרי הכשרות והמסורת, ונזהרים מלהכשילם", ועל כן ניתן לסמוך על החברים החילונים שהאוכל הקנוי (ולא המבושל) שהם מגישים הוא כשר. שבועיים מאוחר יותר, וכתגובה ישירה לפסק של 'בית הלל', הבהיר הרב אורי סדן מעל דפי 'עולם קטן' (ט' טבת) ש"אי אפשר לסמוך על דבריו של אדם שאינו שומר כשרות באופן אישי".

האם אחת מהפסיקות כאן בטעות יסודה? האם רבני 'בית הלל' נוהגים חלילה בניגוד להלכה, או ששמא דווקא הרב סדן אינו מקפיד על המצוות? מי שחושב שיש רק דרך אחת לפסוק הלכה כנראה מעולם לא שמע על מחלוקות בית הלל ובית שמאי, או לא הבחין שבדיונים תלמודיים מובאות דעות שונות לגבי אותה סוגייה. מחלוקות הלכתיות תמיד היו ותמיד תהיינה. מה שמעניין יותר הוא המסד הערכי שמוביל את הפוסקים לפסוק בצורה שונה. 'בית הלל' מצהירים עליו בכנות: "אנו רואים חשיבות גדולה בלכידותה של החברה בישראל" הם מציינים בגוף הפסיקה, ומתוך עמדתם זו הם פוסקים. הרב סדן מצידו מבהיר כי "אחדות ושלום אין פירושם ויתור מראש על עקרונות", ופסיקתו מתבססת על הכרעה ערכית זו. כל צד וערכיו, כל צד ופסיקתו, כך יאה וכך נאה.

על כן תמהתי כאשר קראתי במאמרו של איתי אליצור על כך ש"התורה היא נצחית ולא תשפיל את עצמה ותקבל בכל דור את ערכי אותו דור". באותו מאמר משתמש אליצור בביקורת על ספרו של הרב חיים נבון כדי לתקוף גישה "שחיים נבון הוא אחד ממיצגיה הבולטים", והיא כפי הנראה הגישה הרואה בערכים המקובלים עלינו מדדים בהם יש להתחשב בפרשנות הלכתית. אף אני אשתמש במאמרו של אליצור כדי לתקוף גישה שהוא ממיצגיה הבולטים, והיא הגישה שעומדת על כך שהדבר היחיד שהקב"ה מצפה מאיתנו הוא ציות עיוור למצוותיו. אותה גישה גם מוצאת עונג מיוחד להדגיש עד כמה בתחום הערכי עלינו להכפיף את ערכינו בפני ערכיו יתברך, או כפי שאליצור כותב, "הקב"ה מרשה לעצמו להחזיק בעולם ערכים שונה משלנו".

איך מגיע אליצור לידיעת עולם הערכים של הקב"ה? ובכן, הוא נוקט בתרגיל הפונדמנטליסטי הקלאסי, אשר מכוון לקריאת המקורות הקדומים ביותר בצורה המילולית ביותר. כך הוא מגיע, למשל, למסקנה כי הקב"ה היה מעוניין שנוציא להורג חוטאים למיניהם, ואילו הימנעותנו מכך היא תוצאה של נסיגתנו אל "מאחורי כל מיני מכשולים פרוצדורליים ופטנטים הלכתיים". באופן אישי איני בטוח מהו עולמו הערכי של הקב"ה, אולם קשה לי להאמין, למשל, שהוא תומך בסקילה למוות של מחללי שבת, בפוליגמיה או בהריגת בן סורר ומורה. אמנם ככה כתוב בתורתנו הקדושה, אבל מאז באו חכמים והבהירו שזאת לא ממש כוונתו. האם אליצור היה טוען בפני חז"ל כי פרשנותם המקלה לציווי "עין תחת עין" היא השפלת התורה בפני ערכי דורם? האם הוא תומך בביטול חרם דרבנו גרשם ובויתור על מודל של זוגיות לטובת ריבוי נשים? צריך להיזהר, נדמה לי שבסוף השביל הזה מחכים לנו הקראים והשומרונים.

אני בטוח שבמאמרו שימש אליצור פה לרבים בזמננו, שמרגישים שעל שומרי המצוות להכניע את מצפונם ושכלם ולדבוק בעקרונות מוחלטים שהם מייחסים לתורה, עקרונות אשר דווקא מפני שהם ארכאים מבחינת התפיסה המוסרית שלהם מקבלים הילה נחשקת של "אותנטיות". הנה, אומרים יהודים אלה לעצמם, למרות שלא נעים לי להפלות נשים לרעה (לדוגמא), ואני גם לא רואה כל סיבה טובה לכך, אני מציית באדיקות לצווייו של אבי שבשמיים ועושה כן. תנועת ה"עקדה" שמתגשמת על ידי ההתגברות הפרטית על המצפון ועל השכל מייצרת תחושה של נאמנות ללא סייג לתורה, והרי לנו יהודי המרוצה מאדיקותו הדתית.

הפרידה המצערת הזאת של ההלכה מהמוסר היא אחת הרעות החולות של זמננו, והיא תוצאה של תהליך רחב הרבה יותר, במסגרתו העולם המערבי כולו זנח את המסורת הדתית כמקור בלעדי למוסר, ומצא ברציונליות מחד, ובמצפון כקול פנימי מאידך, מקורות סמכות להכרעות מוסריות. בעולם בו הכושר הרציונלי והמצפון נחשבו כיצירי האל עדיין היה אפשר להתחשב בהם בפסיקת הלכה, כפי שאכן התחשבו לאורך הדורות. אולם בזמננו, כריאקציה לניכוס שני אלה על ידי התרבות המערבית החילונית החליטו הוגים דתיים רבים להפרד מהם, או אף לראות אותם כשליחי השטן, דהיינו הכוחות המפתים אותנו שלא לקיים את דבר ה'.

כתוצאה מכך אנו עדים ליותר ויותר תפיסות העושות מהציות העיוור אידיאל עליון ומעודדות אותנו להתכחש לקול התבונה והמוסר שבתוכנו ולהאמין שהקב"ה אכן רוצה שנתאכזר לזולת (הנשי, הלא-יהודי, ההומוסקסואלי), ושדווקא התנהגות כזאת היא "מוסר יהודי". המהדרין מוסיפים גם שדווקא התנהגות שכזאת תזכה אותנו בהערכה מצד אומות העולם. לעניות דעתי לא רק שעמדה זו מופרכת, אלא שגם את הערכתו של הקב"ה הוצאתה לפועל לא תשיג. לו מה שהיה הקב"ה מעוניין בו הוא ציות עיוור ותו לא הוא היה מעניש את אברהם אבינו על שהעז להתעמת איתו לגבי גורל סדום ועמורה, או מסרב בנחרצות לטרונייתן של בנות צלופחד שביקשו לשנות את הלכות הירושה. הנה שתי דוגמאות מהתורה בהן נראה שדווקא המוסר האנושי הוא המדד על פיו פועל ריבונו של עולם. גם הרב קוק מבהיר במפורש כי "אסור ליראת שמים שתדחק את המוסר הטבעי של האדם, כי אז איננה עוד יראת שמיים טהורה" (אוה"ק ג, כז).

האם אין, אם כן, מקום לחוויה של "עקדה" בחייו של יהודי? חלילה, מעמד שכזה הוא חלק חשוב בחיי הדת של כל אחד. לעיתים עלינו לכוף את מצפוננו ושכלנו בפני רצונו יתברך. אלא שמעמד של עקדה הוא מעצם טבעו נקודתי, נדיר וייחודי. מדובר במבחן עליון של נאמנות לרצון ה', ולא ברמיסת המצפון וההגיון כדבר שבשגרה. המחשבה שהקב"ה היה רוצה שנשבית את מצפוננו ונפסיק להשתמש בו כעניין יומיומי היא קשה. לא מדובר כאן בעקדה, אלא באילוף, בהפיכתו של האדם מיצור תבוני ומצפוני לחיית קרקס המבצעת תרגילים עבור אדונה.

יכול להיות שאליצור סבור שעל פי ההלכה יש לכפות את החילוני לאכול כשר במכות שוטים. זו עמדה הלכתית לגיטימית, אבל לא יותר אותנטית מזו של 'בית הלל' או הרב סדן. אם נאמין שהקב"ה מעוניין שנשתמש בשכל הישר ובמוסר הטבעי, ייתכן שנחשוב שהיא אף אותנטית פחות. שכן גישתו של אליצור הופכת את היהדות לדת מכאנית אשר המחשבה והמצפון בה הם מיותרים – ממש הקריקטורה אליה פאולוס בזמנו ביקש לדמות אותה. באופן אישי נדמה לי שהקב"ה היה דווקא רוצה שנשתמש היטב בהגיון ובמצפון בהם הוא חונן אותנו, שנעבוד אותו בכל לבבנו, נפשנו ומאודנו.

לפני כעשרה ימים נפגשתי עם הח"כ לעתיד משה פייגלין לדיון פומבי. מר פייגלין עצמו הציע את האפשרות הזאת בתגובה למאמרי האחרון על השקפתו, חברה בתנועתו יזמה את האירוע, ואני נעניתי ליוזמה בשמחה. מטרת המפגש (שהתקיים בבית 'מנהיגות יהודית' בירושלים) היתה להבהיר את עמדותיו של פייגלין באשר לדמוקרטיה והמדינה היהודית, ואני חושב שאכן הובהרו כמה דברים. הדיון היה בסך הכל קולח וענייני, ונאמרו בו כמה דברים מעניינים לדעתי, גם אם לא העמקנו יותר מדי. למעוניינים, כאן אפשר לשמוע את ההקלטה כולה, והנה הקובץ ב-mp3 להורדה. להלן כמה ציטוטים מרכזיים מהדו-שיח בינינו. אבקש להבהיר כמה מעמדותיו של פייגלין מתוכם.

1.

פרסיקו: הסעיף הראשון בתקנון 'מנהיגות יהודית' מדבר על "הקמת משטר יהודי ממלכתי". האם הכוונה למלוכה?
פייגלין: לא.
פרסיקו: אז איך פועל המשטר הזה, שהוא יהודי וחירותי לטעמך?
[פייגלין מדבר על בחירות אזוריות]
פרסיקו: מה המסגרת? ראש ממשלה שולט על ישראל?
פייגלין: כן.
פרסיקו: ויש לו כנסת?
פייגלין: כן.
פרסיקו: כלומר זה כמו היום בעצם.
פייגלין: כן. [...] שיטת המשטר הקיימת היא לגיטימית לחלוטין בעיני.

בניגוד לכמה וכמה אנשי ימין (אריה אלדד) או ימין-דתי (יהודה עציון, הרב יצחק גינזבורג וחסידיו, ועוד רבים), ובניגוד אף למי שהוא ממקורות יניקתו העיקריים והמוצהרים של פייגלין, שבתי בן דב, פייגלין אינו רוצה מלך לישראל. הדמוקרטיה, בשינויים מסויימים שמיד נגיע אליהם, מקובלת עליו. האם כך חשב תמיד? אולי, אבל אם כן למה הסכים שלשון הסעיף הראשון בתקנון תנועתו יהיה כפי שהוא? העברתי את הדברים לפרופ' מוטי ענברי, מומחה לפונדמנטליזם משיחי יהודי (ראיינתי אותו כאן, ויש לו בלוג). הוא גורס שיש כאן עמדה חדשה:

הנה התחדשות בהשקפת 'מנהיגות יהודית' – הצנעת הרעיון המלוכני, בגדר 'דיה צרה לשעתה'. כלומר, כיוון שפייגלין מודה שאין ליהדות מודל מלוכני שמתאים לעידן המודרני, הם דוחים את ההתעסקות איתו לעידן אחר, שבו רצון האומה ידרוש מלך. בינתיים מסתפקים בדמוקרטיה משודרגת, חירותנית, כשלב ביניים.

2.

פרסיקו: היום במדינת ישראל אזרח ערבי, מוסלמי למשל, לא יכול להתחתן עם אזרחית יהודיה (במדינת ישראל – הוא יכול לנסוע לחו"ל וכו'). זה חוק שמגביל את החרות הפרטית שלו ושלה, נכון? האם אתה בעד לבטל את החוק הזה, או לחוקק חוק אחר?
פייגלין: בעקרון אני לא חושב שהמדינה צריכה לחתן. התפיסה שלי את המדינה לא בדיוק מבינה מה הקשר בין המדינה לנישואין וגירושין. בעיני לא צריכה להיות בעיה לאזרח יהודי ולערביה ללכת למשרד הפנים ולהוציא אישור רשמי לכך שהמדינה מכירה בהם לצורך נושאים טכניים כזוג נשוי. אבל תהיה להם בעיה מול החברה, לא מול המדינה.

פייגלין תומך בנישואים אזרחיים, גם בין יהודים לערבים. חירות הפרט, כך הוא חזר ואמר, חשובה לו מאוד, ואני מאמין לו. יש בחשיבתו קו ליברטניאני מובהק. הוא באמת רוצה כמה שיותר לאפשר חירות לפרט. אבל איך זה משתלב עם החזון הכללי של דמוקרטיה קהילתנית יהודית? הנה למשל:

3.

פרסיקו: אם אתה בעד לגרש את כל מי ש[אינו יהודי ו]אינו מכיר בריבונותו של העם היהודי, אז לאותו אדם לא תהיה חירות פרט, נכון? כי הוא יאבד את ביתו, רכושו, מעמדו, עבודתו. הוא יאבד הרבה דברים.
פייגלין: [...] מי שאינו מכיר בריבונותנו על ארצנו הוא למעשה מכריז עלינו מלחמה. ובמלחמה, תתפלא, כמו במלחמה.
פרסיקו: אבל בכל מדינה, גם בארה"ב, יש אזרחים שהממשלה לא מוצאת חן בעיניהם.
פייגלין: שלא מכירים בריבונות של ארה"ב?
פרסיקו: בהחלט.
פייגלין: אז זכותה המלאה של ארה"ב [...] או לשים אותו במעצר, מה שאני לא רוצה לעשות, או לפתוח לו את הדלת ולהגיד לו תתכבד ושחרר אותנו…
פרסיקו: זה לא בדיוק "לגרש".
פייגלין: יודע מה, אתה צודק. כשכתבתי את הדברים השתמשתי בלשון פחות דיפלומטית.
פרסיקו: אז אתה מוחק את המילה "לגרש"? זה לא יהיה אקטיבי.
פייגלין: נכון. אני חושב שמי שלא מכיר בריבונותו של עם ישראל על ארצו אין מקומו כאן, וצריך לעודד אותו לחפש את עתידו במקום אחר. אמרתי את זה עכשיו בלשון מספיק דיפלומטית?
פרסיקו: נהדר, אני שמח שאתה מבהיר את הדברים, מפני שאני רוצה לציין שההבדל הוא שבדמוקרטיה האמריקאית הממשל, המשטר בהחלט חושב שזאת זכותו של אותו אדם לשרוף את דגל ארה"ב, להגיד שארה"ב איננה מדינתו, להתנגד לריבונות ארה"ב – למשל אם הוא אינדיאני, להגיד שהשטחים הם דווקא שלו ושאנשי ארה"ב הם כובשים ואכזריים. ארה"ב לא תגרש אותו. ארה"ב חושבת שזאת זכותו. ופה אתה שונה. פה הדמוקרטיה היהודית שונה מזו האמריקאית.
פייגלין: ייתכן. ייתכן שפה הדמוקרטיה היהודית שונה מהדמוקרטיה האמריקאית. יחד עם זאת ההשוואה בין שתי הדוגמאות היא מופרכת. האינדיאנים לא מקימים ארגוני טרור, לא מנסים להקים מדינה משל עצמם, לא מפוצצים אוטובוסים, וכו' וכו'.
פרסיקו: כן, אבל זכויות אינן נגזרת של מעשים.
פייגלין: אתה צודק שהעיקרון כביכול הוא דומה.

מוסלמים ונוצרים לא יהיו אזרחים בדמוקרטיה היהודית של פייגלין. יישמרו זכויות האדם שלהם, אבל הם לא יקבלו זכויות אזרח. בעצם הוא משכלל כאן את תפיסת 'גר תושב' המסורתית. יחד עם זאת פייגלין נסוג בו מכוונתו הקודמת לגרש אותם בכוח. הוא רק יעודד אותם להגר. ומה עם הערבים שכבר היום הינם אזרחי ישראל?

4.

פרסיקו: אותם אזרחים – סליחה, לא אזרחים. אותם פרטים ערבים, מוסלמים, נוצרים, שישארו בארץ ויסכימו לקבל את ריבונות ישראל. ולא יתנגדו אלא להיפך, יהיו בסדר גמור עם זה שישראל היא ריבונית על השטח הזה, גם הם לא יקבלו זכות להצביע לכנסת.
פייגלין: אלה שעדיין אין להם היום.
פרסיקו: גם אלה, אולי גם אלה שיש להם?
פייגלין: אלה שיש להם – יש להם.
פרסיקו: לא תגזול מהם את הזכות.
פייגלין: לא, לא אגזול. אני חושב שזאת היתה טעות לתת להם, שלא יהיה ספק בעניין הזה.
פרסיקו: אז למה בעצם לא לבטל אתה זה?
פייגלין: משום שזה המצב וכו'.
פרסיקו: אני מתפלא לשמוע ממך ריאל-פוליטיק!
פייגלין: יש, יש בהחלט ריאל-פוליטיק.

נראה שפייגלין מתמתן ככל שהוא קרב לכנסת – או לפחות ממתן את מילותיו. כמובן, האזרחים הישראלים-ערבים לא מהווים איום על הכנסת היהודית שפייגלין מבקש לכונן, שכן הם מיעוט. זה לדעתי מה שמאפשר לפייגלין להיות נדיב איתם, וכן לגלות גם מעט ריאל-פוליטיק, לפחות בכל הנוגע לתגובות העולם אם ינסה לשלול את אזרחותם.

5.

פרסיקו: נחזור לריאל-פוליטיק. מה גורם לך לחשוב שאומות העולם יקבלו את זה כמצב נתון?
פייגלין: [...] איך אמר בן גוריון? לא חשוב מה יאמרו הגויים, חשוב מה יעשו היהודים.
פרסיקו: [...] גם אחרי סנקציות כלכליות? גם אחרי אמברגו צבאי? אני אתן לך כמה נתונים: 40% מהתמ"ג מקורו ביצוא. כמעט כל הנשק של חיל האוויר שלנו מקורו בארה"ב.
פייגלין: [...] עיקר היבוא מארה"ב זה נשק. נשק שאפשר או לפתח כאן בארץ, בדרך כלל באיכות יותר גבוהה, או לקנות במקומות אחרים.
פרסיקו: מטוסי F-35 אפשר לפתח בארץ?
פייגלין: חד משמעית כן.

אני לא מומחה לתעשיות הצבאיות של ישראל, אבל נדמה לי שפייגלין מבצע כאן פסיעה גסה אל תחום ההזיות. פייגלין חושב שאפשר לייצר כאן את כל צרכי חיל האוויר, כולל מטוסים, מסוקים, פצצות וטילים. שפטו אתם אם יש בכך ממש. אגב, פייגלין לאחרונה אמר שהוא רוצה להציע לכל משפחה ערבית ביו"ש חצי מיליון דולר כדי להגר. בתוכנית 'לונדון את קירשנבאום' (2.1.12) חישבו ומצאו שאם כולן תסכמנה, הטרנספר יעלה למשק הישראלי אלפיים מיליארד ש"ח, סכום ששווה בערך לתקציב המדינה לשבע שנים. ריאל-פוליטיק, כאמור.

6.

פייגלין: אני חושב שאנחנו צריכים להקים כאן מדינת מופת, לפתח כאן את חירות הפרט כדוגמא ומופת לעולם כולו. זו מדינה יהודית. אני חושב שההלכות הללו שמופיעות בתורה [כגון האיסור לקושש עצים בשבת – ת.פ.], באמת רלוונטיות באותו מצב שבו יש רוב של 80-90% [שתומך בהן]. הן לא רלוונטיות בלעדיו. [...] יש לנו חוק שאנחנו שמים חגורת בטיחות, נכון? חוק מאוד הגיוני ואף אחד לא חולק על זה שזה חוק נצרך וכו'. כשאתה חושב על זה, הרי זה חוק איום ונורא. איזה זכות יש לי להחליט בשבילך אם לשים חגורה או לא לשים חגורה? [...] התשובה היחידה שאני הצלחתי למצוא לעצמי לשאלה המהותית הזאת היא שזה כבר עבר את אותו סף של 80-90%. זה לא רוב מזדמן אלא זה חלק מהותי מהתרבות שלנו.
פרסיקו: אני רוצה לחדד איזו נקודה. אנחנו מדברים על איזו תרבות יהודית, שבמצב האולי אוטופי שלה 80-90% מהעם כולם מסכימים לעקרונות הבסיסיים שלה. בתרבות כזאת, אדם שיקושש עצים [בשבת], האם הוא יוצא להורג? כי אם אני לא אשים חגורת בטיחות, עם כל זה שזה נגד החוק, העונש לא יהיה כל כך נוראי. למה אני נוגע בנקודה הזאת? כי פה מדובר בדיוק בזכויות הפרט שגם רוב מלכותי של 90% לא יכול לשלול מהפרט. לי יש זכות לקושש עצים, נגיד. או יש לי זכות להתחתן עם מי שאני רוצה או לדבר איך שאני רוצה. גם אם 90% מהעם מתנגדים הם לא יוכלו לשלול ממני את הזכות הזאת בדמוקרטיה ליברלית.
פייגלין: עד לשלב שבו אתה קודח חור בספינה שבה כולם יושבים. תראה מה קורה היום, על פי הגישה שלך, בעולם. אם אנחנו באמת מסתכלים על מה שקורה היום בעולם המערבי, שמחזיק ברעיונות שאתה עכשיו מדבר, אנחנו רואים דבר מדהים. אנחנו רואים תפנית היסטורית. אנחנו חיים בתוך תפנית היסטורית מדהימה, שבגלל שאנחנו חיים בתוכה אנחנו לא שמים לב, אבל הציביליזציה שהתקיימה במשך אלפיים שנה, הציביליזציה המערבית [...] המדינות שמחזיקות ברעיונות הליברלים שאתה מדבר עליהן, הן מתפוררות, נעלמות, מתפוגגות.
פרסיקו: אירופה?
פייגלין: בוודאי, בעיקר אירופה. לדעתי זה הולך לקרות גם באמריקה. אתה יכול להיות ליברל מאוד גדול ולומר לי לא לכפות עליך, אבל המשמעות היא בסופו של דבר הרסנית לגבי החברה. אז אני לא אומר חס ושלום להוציא אף אחד להורג, אבל זכותה של חברה לעמוד על שימור הערכים שבנו אותה.

והנה בדיוק ההבדל בין דמוקרטיה ליברלית לדמוקרטיה עממית: בזו האחרונה יש סט של "ערכים", בין אם אלה נגזרות של"רצון העם", זכויותיו של הפרולטריון או זהותו של העם היהודי, שעליהם תמיד יש לשמור גם אם השמירה עליהם באה על חשבון זכויות הפרט. ברגע שבו פרט מסויים נתפס כ"קודח חור בספינה", זכויותיו נשללות. דמוקרטיות ליברליות, שמתעקשות דווקא לשמור על זכויות הפרט, כמו מדינות אירופה, דינן, על פי פייגלין, להיעלם ולהתפוגג. ומי בין אלה הקודחים לנו חור בספינה? כמובן, ההומואים.

7.

פרסיקו: עולה בראשי מאמר שכתבת [...] ובו אתה מדבר על הומוסקסואליות. ואומר שבעצם זה חלק מהגורמים להתפוררותו של המערב. [... היא] התרבות ההומוסקסואלית. אם אני לוקח את מה שאמרת עכשיו, [אני מבין ש]למדינה יש זכות להגן על עצמה מפני התרבות ההומוסקסואלית. היית אומר שזה נכון?
פייגלין: אגדיר את זה אחרת: [...] אני חושב שמגיעות להם כל זכויות האדם שמגיעות לכל אחד. ואני גם מתנדב כחבר כנסת להילחם על זכויות האדם שלהם.
פרסיקו: לא חסרות להם זכויות אדם. מה שהם מבקשים זו הכרה ממסדית, למשל בנישואין.
פייגלין: הבעיה שלי היא לא הכרה בהם. הבעיה שלי היא כרסום מעמד המשפחה הקלאסית. [...] זה נוגע בדיוק למה שדיברנו עליו קודם לכן. ישנם ערכים שבונים את החברה. והמשפחה הוא אולי הבסיסי שבהם. [...] המשפחה הקלאסית היא אבן הבניין של החברה. עכשיו, גישות שיוצרות דקונסטרוקציה של החברה, שמחפשות בעצם את הפירוק…
פרסיקו: הן מחפשות את הפירוק בכוונה?
פייגלין: כן, כן. מחפשות בעצם לפרק את החברה. לפרק את כל המהויות, שהחברה היא בוודאי אחת מהן. [הן] מתמקדות בראש ובראשונה בנושא הזה של המשפחה. אבל הן עושות את זה באמצעים מתוחכמים. משום שהמשפחה היא עדיין ערך נחשב בעיני החברה. אז להגיד אנחנו נגד המשפחה זה לא יתקבל. אז מה שעושים זה לומר "הכל זה משפחה". זוג גברים זה משפחה, זוג נשים זה משפחה, אשה לבד זה משפחה – הכל זה משפחה. זה נשמע נורא יפה ונורא ליברלי, אבל כשהכל זה משפחה, אז שום דבר זה משפחה. כל מה שאני אומר הוא: תן את כל הזכויות לכולם, ותהיה הכי ליברל והכי חופשי והכי פתוח לכולם, אבל אל תעמיד את המשפחה הגרעינית, את המשפחה הקלאסית באותו מגרש. זה במקום אחד, וכל השאר במקום אחר.
פרסיקו: כלומר זכות לנישואין להומוסקסואלים לא תהיה.
פייגלין: שוב אני אומר, אני לא חושב שהמדינה צריכה לחתן. זה לא עניין של המדינה.
פרסיקו: אז באיזו מידה החברה שאתה מתאר אמורה להגן על עצמה מפני התרבות ההומוסקסואלית שמבקשת לפרק את המשפחה?
פייגלין: משום שאם אתה החלטת שאתה רואה במדינה את מי שנותנת לך את מעמדך…
פרסיקו: בסדר, מאה אחוז…
פייגלין: אם אתה דורש מהמדינה לתת לך מעמד זהה של משפחה, אני חושב שמדינת ישראל, בוודאי כמדינה יהודית, אבל כל מדינה ברת דעת, כל חברה ברת דעת, שתעשה את זה בסופו של דבר יורה לעצמה בראש.

זכויותיהם הפרטיות של להט"בים נשמרות, כל עוד הם לא פוגעים לדעתו של פייגלין בכלל. פגיעה בכלל היא, למשל, הגדרת זוג הומואים כמשפחה. לכן זכות זאת לא תינתן להם. מאוחר יותר מבהיר פייגלין שהוא יבטל את המענקים שמקבלות אמהות חד-הוריות מהמדינה, שכן הדבר רק מעודד אמהות חד-הוריות, שגם הן מאיימות על מעמד המשפחה.

8.

פרסיקו: האם בדמוקרטיה הקהילתנית היהודית יהיה אפשר לקיים מצעדי גאווה בראש חוצות?
פייגלין: כן, במקומות שבהם זה לא… אני מניח שגם אתה תסכים איתי שלא נכון לנסוע בשבת במאה שערים.
פרסיקו: אם זה עורק תחבורה ראשי אני חושב שראוי שהוא ישאר פתוח למכוניות.
פייגלין: אז זכותם של הנפגעים מכך לא…
פרסיקו: אם הם גרים על כביש מרכזי הם יאלצו לסבול מכוניות שנוסעות לידם [בשבת].
פייגלין: בתוך שכונה, בתוך כביש שהוא לא מרכזי מותר לנסוע בשבת?
פרסיקו: לא.
פייגלין: כלומר יש בכל זאת אישזהו קומון סנס.
פרסיקו: יש קומון סנס.
פייגלין: אם סף מסויים של הציבור נפגע מכך, אתה תבין שגם להם יש זכויות.
פרסיקו: אבל מה ההבדל בין נסיעה בשבת למצעד גאווה?
פייגלין: אותו דבר בדיוק.
פרסיקו: יש הבדל גדול, מפני שנסיעה בשבת אני עושה במסגרת הפנאי שלי, או הצורך הספציפי שלי כפרט. מצעד גאווה זה סוג של הפגנה.
פייגלין: לדעתך מצעד גאווה במאה שערים מותר?
פרסיקו: לא יודע אם במאה שערים, אבל בעיר מרכזית, בעיר הבירה ודאי מותר.
פייגלין: אני שואל אותך עקרונית: מצעד גאווה במאה שערים זה בסדר?
פרסיקו: עקרונית? עקרונית מותר להפגין בכל מקום. אבל ודאי שאנחנו גם מתחשבים בנסיבות.
פייגלין: ומצעד של המפלגה הנאצית בשיקגו בשכונה היהודית זה בסדר?
פרסיקו: כן.
פייגלין: זה בסדר גמור, נכון? אתה ליברל! הכל בסדר! אגב, היה כזה.
פרסיקו: מאה אחוז. למה? כי ארה"ב באמת הרשתה את זה.
פייגלין: וזה בסדר?
פרסיקו: כן.
פייגלין: יפה. רציתי להבין אותך קצת.
פרסיקו: מצויין. אז רק אחדד את השאלה: בעיר הבירה של ישראל, בירושלים, יהיה מותר לקיים מצעד גאווה? לא במאה שערים, בכביש מרכזי.
פייגלין: במקום שלא פוגע באנשים אחרים, בוודאי. מה לעשות? יש עוד אנשים עם זכויות. לא רק להומואים יש זכויות.

זכותם של חרדים לא להיפגע מתגברת על זכותם של הומואים להפגין. כמובן, יש כאן חוסר הבנה בסיסי של פייגלין הן בנוגע לזכויות (שהרי לא להיפגע רגשית אינה זכות יסוד) והן בנוגע להפגנות (שהרי חלק חשוב בהפגנות הוא הזעזוע, הזעקה, וממילא גם ה"לא נעים" שהן עושות לציבור). יחד עם זאת, לא נראה לי שפייגלין באמת רוצה להגן כאן על זכותם של החרדים לא להיפגע. הוא רוצה להגן על החברה, שלדעתו עומדת בסכנה כאשר "התרבות ההומוסקסואלית" מקבלת במה.

אני חושב שכאן אפשר כבר לסכם ולאבחן יסוד חשוב בחשיבתו של פייגלין: הוא באמת רוצה לתת את כל הזכויות לפרט. הוא באמת רוצה לכונן כאן דמוקרטיה קהילתנית-יהודית. החלוקה על כן היא ברורה: תקבל את כל הזכויות שלך כל עוד לא תאיים על יהדותה של המדינה. ערבי? אם אתה נאמן למדינה, חיה בשלווה. אבל לא תקבל אזרחות, לא תצביע בבחירות, לא תוכל לבקר את מי ששולט עליך. התחתנת עם יהודיה? זה מותר, אבל תהיה לך בעיה מול החברה. הומו? בכיף, אבל לא תוכל להפגין. היה הומו בביתך ויהודי בצאתך. אם חד הורית? זה מותר, גם אם לא רצוי, ובכל מקרה אל תצפי לעזרה מהמדינה.

9.

פייגלין: אני מתנגד למדינת הלכה. אני לא חושב שהמושג הלכה רלוונטי בכלל בנושא הזה של מדינה. בוודאי ההלכה בתצורתה הנוכחית כפי שהיא היום. אבל אין לי ספק שערכים יהודיים מובילים ליתר חירות, וכרסום הזהות היהודית מוביל בסופו של דבר לכרסום זכויות האדם.
פרסיקו: תרשה לי לשאול, מאיפה אתה גוזר את הערכים היהודיים אם לא מההלכה? אני לא אומר שאין מקורות נוספים, אבל אני רוצה לשמוע מה מקורות היניקה של הערכים ובכלל של תמונת העולם שלך?
פייגלין: אני מנסה להבין קודם כל את העיקרון מתוך הטקסט.
פרסיקו: "רוח הדברים"?
פייגלין: כן. כפי שאני מבין אותם. אפשר בהחלט לנהל על זה דיון, זה יהיה מעניין.

אלה אולי הדברים המעניינים ביותר שאמר פייגלין. על יחסו המסוייג של פייגלין כלפי ההלכה כפי שהיא בימינו כתבתי כאן, אבל בדברים לעיל הוא מחדש לי חידוש גדול, בכך שהוא מסמן את התחליף להלכה. והתחליף הוא… הבנתנו את העקרונות שעומדים בבסיסה. "רוח הדברים", לא פחות. האם כך תתנהל המדינה היהודית, תוך ניסיונות של נבחריה להבין את "רוח" כתבי הקודש? והרי ודאי יודע פייגלין שאנשים שונים מבינים עקרונות שונים מאותם כתבים. והרי ודאי יודע הוא שאפילו חבריו במפלגת הליכוד, שלא לדבר על אחרים מימין לו, מבינים באופן שונה לגמרי את "רוח הדברים" העולה מכתבי הקודש היהודיים. באותו ערב פתחתי את שיחתי עם פייגלין בכך שאמרתי שהוא ההוגה השיטתי ואולי המעמיק ביותר בימין הפוליטי היום, אבל דיבורים כגון דא מעלים סימן שאלה באשר להצהרות שכאלה.

בכלל, דומה שנפערת תהום במרכז חשיבתו של פייגלין, תהום שהוא אינו מצליח לצלוח. זהו אותו מרווח שבין רצונו לשמור מכל משמר על זכויות הפרט, לבין רצונו לכונן דמוקרטיה קהילתנית-עד-עממית יהודית. קחו למשל את המשפט הבא של פייגלין, גם הוא מאותו הערב:

מטרתה של הדמוקרטיה היהודית להעצים את חירות האדם ואת יכולתו לממש את זהותו היהודית.

הרי מובן שהוא מועד להכיל סתירה פנימית. שהרי מהי זהות יהודית? ברור שאם יש לנו רעיון מסויים של זהות יהודית (נאמר, שישו אינו חלק ממנה) והמדינה מכוונת אליו, הדבר בא על חשבון חירות האדם הפרטי (שאולי דווקא מחזיק שישו הוא משיח היהודים). את המתח הזה, בין חירות הפרט ומימוש התוכנית הכללית לא מצליח פייגלין לפתור, והוא משאיר את שיכוכו לעתיד, אשר בו כנראה "רוח הדברים" תגלה לנו שהיהדות מאפשרת לכל אחד לעשות מה שהוא רוצה, או לחילופין היהודים יגלו שמה שהם באמת רוצים זה בדיוק מה שפייגלין מתכנן עבורם. ואולי פשוט יבוא תשבי ויתרץ קושיות ובעיות.

המתח הזה, שמאפיין את חשיבתו של פייגלין, אינו מצוי בתפיסתם של הוגים שונים בימין הדתי הקיצוני, מפני שעבורם אין כל בעיה לכפות על הפרט את ההלכה, דהיינו לכונן מדינת הלכה. מבחינתם הדמוקרטיה היא שיקוץ. פייגלין אינו חושב כך וכן רואה בכך בעיה, זאת משום שבאופן כללי יותר מאשר מהמסורת היהודית יונק פייגלין את המערך הערכי שלו משיח הליברליזם והליברטיניות המערבי, כמו גם מהחשיבה הקומיוניטריאנית במישור החברתי. על פיהם הוא מפרש, בדיעבד, את המסורת היהודית כנושאת את דגל חירות הפרט. זוהי "רוח הדברים" שהוא מוצא בה. כמובן, זו פרשנות לגיטימית לחלוטין, אולם אין להתפלא שהיא נתקלת בקושי מול המימדים הציבוריים של ההלכה בתפיסתה המסורתית, מימדים כפויים-עד-דרקוניים שבסופו של דבר אמורים לפחות חלקית לבוא לידי ביטוי גם במדינה היהודית-דמוקרטית על פי השקפתו.

בהמשך לכך, קשה שלא להסיק שאין לפייגלין תוכנית פעולה אמיתית למצב בו יגיע, אם יגיע, לשלטון. אני לא מתכוון לאותה תוכנית מאה הימים, שכמובן יש לו. הכוונה היא לתפיסה ערכית מגובשת, לפתרון ריאלי למתח שבין זכויות הפרט לחובות הכלל שעולה מתוך תפיסת העולם שהוא מציג. נדמה לי, כאמור, שפייגלין סומך על איזושהי התפקחות פלאית של הציבור החילוני, שלפתע, בין אם לפני או מיד אחרי שפייגלין ייבחר להנהיג את העם, יבין שהוא בעצם מאוד מאוד רוצה לבטא את יהדותו במרחב הציבורי ולכונן דמוקרטיה קהילתנית יהודית. רק כך הזהות היהודית הכללית לא תתנגש עם שאיפות פרטיות כרצון לנסיעה בשבת, ארגון מסיבת רחוב לכבוד הסילווסטר או חתונה המונית חד-מינית. זהו הכשל המרכזניקי-עד-חב"דניקי הידוע שבונה על הניצוץ האלוהי שלכאורה טמון גם במעמקי אותם יהודים שלא מלים את בניהם או בנפשות אותם ישראלים שסתם אוהבים לנסוע לכדורגל בשבת.

מאידך גיסא, באופן אירוני פייגלין אכן מצליח לשבות את ליבם של יהודים שכאלה, דווקא על ידי הדגשת עקרון חירות הפרט שבחשיבתו. כבר שמענו על אלה שהתלהבו מכך שהוא בעד לגליזציה של קנביס. פייגלין אם כן מושך אליו חילונים ומסורתיים דווקא ככל שהוא מדבר פחות על ההלכה ויותר על זכויות הפרט. פנייתו אליהם קורצת ליסוד האגוצנטרי ושואף החופש הפרטי שמאוד נפוץ, כמובן, בתקופתנו. מאידך אותם יהודים מקבלים גם הבטחה שלמרות החירות המוחלטת במישור הפרטי, יש ותהיה להם קהילה חזקה. יש להם לאום ויש להם גאווה לאומית. יש להם גם כוח וסמכות להתנשא מעל לאומים אחרים, קרובים ורחוקים. שילוב מנצח.

—

עדכון 15:40: מר פייגלין ביקש להתייחס לאותם דברים שכתבתי בעקבות התוכנית 'לונדון את קירשנבאום' לגבי הריאליות המפוקפקת של תוכניתו להציע כסף לפלסטינים שיסכימו להגר מישראל. הסבר למה תוכניתו היא אכן ריאלית נמצא בקובץ הוורד הזה, כאן להורדה. על פי המסקנות שם "אם נקבל את הצעת פייגלין עכשיו, אז בעוד 18 שנה כבר נעבור לרווח, שילך ויגדל, וביהודה ושומרון, ובכלל בארץ ישראל, יהיה מיעוט ערבי קטן ורוב יהודי גדול."

1. נתחיל בכותרת. אלה לא הבחירות של הדתיים. אגודת ישראל לא צפויה לגדול בבחירות אלה, ואולי אף לאבד מכוחה. ש"ס כנ"ל, למרות חזרתו של אריה דרעי. לא שומרי המצוות ככלל מביאים כאן את המכה. אלה הבחירות של הציונות הדתית. לראשונה מזה שנים רבות נראה שמפלגת הבית שלה הולכת להיות כוח משמעותי בכנסת הבאה. בנוסף, ולא פחות חשוב, שגרירים של הציונות הדתית נמצאים כמעט בכל מפלגה גדולה אחרת: בליכוד כמובן, ביש עתיד, בתנועה, וגם בישראל ביתנו לו היתה רצה לבד.

יש כאן סימנים ברורים של מהלך חילופי אליטות, כפי שכתב יפה נועם שיזף. הציונות הדתית עולה למרכז הבמה, לעמדת הנהגה. כפי שכותב שיזף:

כישלונו של ראש הממשלה נתניהו לעצור את נפתלי בנט כרוך בדיוק בשינוי הזה. נתניהו מכריז על פרויקטים חדשים בגדה המערבית ובמזרח ירושלים מדי בוקר, אולם הוא מחמיץ את עיקר כוח המשיכה של בנט למצביעיו. לראשונה, ראש התנועה הדתית-לאומית לא מציע להם עוד גבעה ועוד קרוואן, אלא עמדת הנהגה אמיתית במדינת ישראל, הסוחפת אחריה גם חילונים. הדור הקודם של הפוליטיקה המפד"לניקית התנהל במחשכים, בלשכות השרים ומתחת לשולחן.

הדור החדש של הציבור הדתי-לאומי לא מוכן עוד להסתפק בזמבישים שידעו לסגור עסקה בשתיים בלילה; הוא דורש הכרה בכוחו ובחשיבותו, כזו שגם נראית ונשמעת באור היום. את זה גם 5,000 יחידות דיור ב-E1 לא ייתנו לנתניהו, ולכן הקמפיין שלו – שנראה כאילו הוא מנסה להחזיר את הדתיים למעמד הפילגש המובנת מאליה – רק מעורר עליו יותר זעם.

האיחוד בין הליכוד לישראל ביתנו הפך את הבית היהודי למפלגה הרצינית היחידה מימין לליכוד. מרגע שהתחילה הזליגה מהליכוד-ביתנו לבית היהודי היא הזינה את עצמה, משום שכפי שכתבתי כאן, מדובר בכיפות סרוגות שמצאו מחדש את גאוות היחידה. כל עוד המפד"ל היתה מפלגת-כיס של שלושה מנדטים הם הצביעו ליכוד מתוך רצון להיות "עם הגדולים" ולהתחבר ל"כלל ישראל". עכשיו כשמסתבר שהמפד"ל עלתה לליגה הלאומית הם מגלים מחדש את המגזריות שלהם, הפעם כמנהיגים ומתווי מדיניות בתפיסתם, ולא עוד "משגיחי כשרות" ושרי החינוך של הממשלה. וככל שהבית היהודי גדל, כך משיכתו עבורם גדלה, ועוד ועוד מצביעים עברו מהליכוד-ביתנו אליה. ההתקפות ההיסטריות של הליכוד כלפי בנט ומפלגתו רק הדגישו בפניהם שמפלגת השלטון רואה בהם פילגש כאמור, שתפקידה להיות יפה – ולשתוק. זרימת הסרוגים לעבר הבית היהודי רק גברה, ועל ביזוי הרבנים ליאור ומלמד הליכוד עוד ישלם.

2. בדבר אחד טועה שיזף. הוא כותב שהאליטה החדשה היא המתנחלים, ולא היא. המתנחלים הם כוח חשוב מאוד בציונות הדתית, אבל לא הם עולים עכשיו לעמדת הנהגה, הגם שכוחם בממשלת נתניהו הבאה יהיה חסר תקדים. בנט אינו מתנחל, ולא רק מפני שהוא גר ברעננה. גם בכל פרמטר אחר, לא זה האיש. לא מבחינת משלח ידו לפני שפנה לפוליטיקה, לא מבחינת יחסו לערכי המערב, לא מבחינת השקפת עולמו הדתית ולא מבחינת השקפתו לגבי הרצוי לחברה הישראלית. למעשה, אחת הסיבות שבנט מצליח עד כדי כך היא בדיוק מפני שהוא לא בעל זקן, כיפה גדולה ולהט משיחי.

במילים אחרות, בנט מתנחל בלבבות בגלל שהוא לא מתנחל על הגבעות. היישוב היהודי ביהודה ושומרון אינו יותר פופולרי היום מכפי שהיה בימי רבין (לפני הרצחו). יש כלפיו סימפטיה מסויימת, אבל גם סלידה. ומי כבנט מבין זאת. לו לא היה מבין זאת הוא לא היה צריך להמציא את 'ישראל שלי' כפרונט של מועצת יו"ש. רק ארגון שלכאורה לא קשור להתנחלויות (ובראשו צעירה תל-אביבית חילונית) היה יכול לסחוף אחריו את הקהל שסחף (ששיעורו, אגב, בכל מקרה לא היה מרשים במיוחד). בנט גם לא היה מקפיד כל כך לא להראות את פניו של אורי אריאל בשום מודעת תעמולה (חוץ מאלה שמתפרסמות ב'מקור ראשון') אם הוא לא היה מבין שמדובר בנטל אלקטורלי בכל הנוגע לציבור הישראלי הרחב.

במצב בו כצ'לה נשלח הביתה להתבייש בפינה ואלדד ובן-ארי ספק נכנסים ספק לא עוברים את אחוז החסימה, אפשר לקבוע בשקט שהסבלנות לימין מתנחלי-קיצוני בקרב האלקטורט מעטה. במובן מסויים בלעה המפד"ל את תקומה לא רק פרלמנטרית, אלא גם אידיאולוגית. יש כאן ניצחון ברור לקו המתון, הרציונלי והריאליסטי. יש כמובן עדיין חרד"לים לרוב, אבל הצלחתו של בנט מבהירה ששיח משיחי אינו קונה חברים בקהל הישראלי הכללי. כתב על כך יפה אביעד קליינברג:

התהליך החשוב ביותר הוא קריסתה של המשיחיות כשפה פוליטית לגיטימית. בנט אמנם מדבר על זכותנו על הארץ כולה, אבל (בניגוד לבן דמותו המורכב הרבה יותר ממנו והפופולארי הרבה פחות ממנו, משה פייגלין ובניגוד מובהק לאפי איתם – המשיח התורן שהספיק מאז להכזיב) הוא ממעט לדבר על בית המקדש ועל הגשמת החזון המשיחי של הרב צבי יהודה קוק ושל תלמידיו. בנט לא מדבר במונחי ההשגחה האלוהית ואינו מזכיר את הגאולה. בנט מדבר ביטחונית ורק ביטחונית. אפשר לטעון שמדובר בהבדל רטורי בלבד, אבל לא בטוח שזה נכון. סביר להניח שבין חברים, רחוק מן המצלמות והמיקרופונים, בנט אינו מפנה עורף לרטוריקה הישנה, אבל הרטוריקה החדשה אינה פשוט גימיק תקשורתי. לא רק השפה המשיחית קרסה, אלא גם הביטחון הפנימי באפשרות מימושה.

אני סבור שגם בין חברים, רחוק מהמצלמות והמיקרופונים, בנט אינו מדבר על גבולות ההבטחה או הקץ המגולה, אינו מצטט בעיניים בורקות פסקאות מ'למהלך האידאות בישראל', אינו מתרשם מסיפורי-רֵעים על הרבצביודה. אבל קליינברג מאבחן נכון לדעתי שהביטחון במימושה של "התוכנית האלוהית" התרסק. שוב ושוב נחזור להתנתקות כנקודת שבר בתולדות הציונות הדתית, כשקרה מה שהיה אמור להיות בלתי אפשרי. היום כבר אף אחד לא מבטיח ש"היה לא תהיה". מתוך השבר הזה יצאו כיווני מחשבה ופעולה רבים, ובעיקר יצאה מוטיבציה אדירה לא לתת (מעשית, בלי לסמוך על הקב"ה) לאירוע כזה להתרחש שוב. לעולם לא עוד. גם היא עומדת כאחד מבסיסי כוחו של בנט.

לכן גם אם אלו הבחירות של הציונות הדתית ולא של המתנחלים, אין לטעות: הציונות הדתית לא היתה מגיעה לעמדת הנהגה לולא האידיאולוגיה הברורה שמגבשת אותה ומניעה אותה קדימה. אל מול ציבור אדיש ברובו, קהל ערוץ 2 חסר יומרות ושאיפות ציבוריות, ניצבים רבים מבני הציונות הדתית כגרעין ערכי ומכוון מטרה. חלק מאותה מטרה הוא מניעת נסיגות נוספות משטחי ארץ ישראל כאמור. אולם זה רחוק מלהיות כל הסיפור. לאידיאולוגיה יש כוח מלכד ומניע. לכן מה שנחשף בבחירות אלה (גם בדמויותיהם של שי פירון, אלעזר שטרן וחברי הליכוד חובשי הכיפות) הוא עלייתה של אליטה אידיאולוגית וערכית חדשה.

3. שלמה פישר מנתח בעבודת הדוקטורט שלו* בצורה מרתקת את התרחקותה של המפד"ל ממפלגת העבודה ואת הפרתה של אותה "ברית היסטורית" מפורסמת שהיתה ביניהן עד 1977. פישר מראה שההתרחקות כאן היתה הדדית: ככל שתנועת העבודה ההיסטורית נסוגה מהערכים הרפובליקנים (לא המפלגה האמריקאית, ההשקפה החברתית) שעל גביהם היא בנתה את המדינה (קולקטיביזם, סוציאליזם, סולידריות, שבטיות, לאומיות אתנוצנטרית, ומבנה דמוקרטי שהוא מהז'אנר הקהילתני), ובמקומם הציגה טיפוס חדש של ישראלי (ליברלי, אוניברסליסט, קפיטליסט) – כך הלכה והתנתקה ממנה המפד"ל. הנה פישר:

הקהילה הציונית דתית נעה בכיוונים הפוכים לאלו של האליטות החילוניות הישראליות. עד שנות השישים או השבעים האליטות החילוניות הישראליות החזיקו בהשקפה רפובליקאית חזקה (לצד כמה יסודות ונטיות דמוקרטיות-ליברליות). משנות השבעים והלאה הן אימצו בהדרגה שיח ליברלי. בקרב הציונות הדתית קרה ההפך: התרבות הציונית דתית עד לאמצע שנות השישים כללה, כפי שראינו, הן זרמים אקספרסיביסטים ורפובליקנים והן זרמים ליברלים ואינדיבידואליסטים [בהתאמה פשוטה בין ערכי המודרנה וערכי ההלכה; בתפיסה שהציונות הדתית היא חלק מהמדינה, לא מהותה הנסתרת – ת.פ.]. משנות השבעים ואילך קהילת הציונות הדתית אימצה בהדרגה השקפות אקספרסיביסטיות ורפובליקניות חזקות. (עמ' 316)

דהיינו הציונות-הדתית "שברה ימינה" לא רק בגלל חשיבות ההתיישבות בשטחים הכבושים מבחינתה, והבטחותיו של בגין וממשיכיו לקיימה ולהרחיבה. זו כמובן היתה סיבה חשובה ומודעת מאוד. אבל ברמה עמוקה הרבה יותר היא חברה לכוחות הפוליטיים ששמרו מבחינתה על ערכים קהילתניים, וזאת אחרי שמפלגת העבודה זנחה אותם.

אפשר לומר שבבחירות האלה המגמה הזאת מגיעה לשיאה, כאשר הן הבית היהודי והן הליכוד-ביתנו מפגינות ניואנסים שונים של השקפת עולם רפובליקנית שכזו, ובצורה חריפה. הביטחוניזם הלאומני של הליכוד-ביתנו מקבל בבית היהודי טאץ' אורתודוקסי, אבל בגדול מדובר בשתי מפלגות שמציגות לאומיות אתנית גאה, בה "העם" הוא הריבון על ארץ מולדתו, "היהדות" היא תרבותו העליונה והקובעת, והכמיהה ללכידות פנימית ועמידה נחושה מול האויבים מחוץ משמשות כ-raison d'etre הכמעט יחיד שלהן.

נראה שחזרנו, אם כן, לימי מפא"י לא רק מבחינת הסיאוב השלטוני, אלא מבחינת האתוס הקולקטיביסטי שמנחה את השלטון. אבל לא הכל אותו דבר. כאן לא מדובר בסוציאליסטים, אלא בקפיטליסטים מושבעים. אמור להיות לנו מוזר שאנשים הרוצים עם מלוכד פנימית, מחבק את עצמו בסולידריות, "פטריוטי" ולאומני, תומכים בד בבד בריסוק מדינת הרווחה ומקסימום שוק חופשי. זה פשוט לא הולך ביחד. לא מבחינה עקרונית, כי שוק חופשי הוא ההפך הגמור מקהילתי, דהיינו אינדבידואליסטי, תחרותי, מופרט; ולא מבחינה מעשית, כי שוק חופשי מגדיל פערים, משסה איש באחיו ומפורר את החברה ליחידות קטנות.

ואכן, לליכוד זה לא יכול לעבוד, ואני צופה חוסר התלהבות עד כדי אי-יציאה מהבית בקרב מצביעיו. כשיש מיתון פחות מלהיב לשמוע שראש הממשלה שואף לכסות את המדינה בכיפות ברזל. הליכוד מאבד את מצביעיו. בכל הנוגע לקהילה הציונית-דתית, היא יכולה להרשות לעצמה להיות קפיטליסטית משום שיש לה מנגנוני סולידריות עוקפי מדינה. כמיעוט אידיאולוגי היא מציעה לחבריה זהות אידיאולוגית מגובשת ורשת של סיוע הדדי ברמת הקהילה (שלא לדבר על אותן התנחלויות הומוגניות, הן מבחינת הגיבוש הפנימי, והן מבחינת ההטבות שהן מקבלות מהממסד). לכן הבית היהודי יכול ללכת בלי מדינת רווחה, ולהרגיש עם.

בקרב המפלגות שמאלה מהליכוד-ביתנו, מפלגת העבודה גם היא חזרה לאתוס הרפובליקני, ואצלה בשילוב של סוציאל-דמוקרטיה (מרצ הופכת, לפחות מבחינת קהל מצביעיה, לשמאל הליברלי-אוניברסליסטי). גם דבריו ומהלכיו של לפיד ג'וניור מגלים קשיבות רבה לווקטור החדש שבו נע הציבור היהודי, וכמובן שגם אצל לבני זה לא חסר. כך שמדובר בתהליך רחב היקף שעובר על החברה היהודית בישראל, תהליך בו מתחזקת הזהות הפרטיקולארית וחשיבותו של האתנוס על חשבון הדאגה הכללית לזכויות אדם ואזרח (במידות שונות וכו', לא כולם אותו דבר וכו'). חשוב לי לומר שאין לדעתי שום רע אינהרנטי בטיפוח זהות קולקטיבית. יש גם כמה וכמה יסודות חיוביים בזה. כרגיל, מדובר בשאלה של מינון ואיזון.

כך או כך, התהליך הזה מהווה עוד סיבת-עומק להתחזקותה של הציונות הדתית, לכך שחילונים הולכים להצביע בנט. הציונות הדתית מסמלת עבורם בדיוק את אותו אתוס: יהודי, "ערכי", מגובש, "של כולם", עליון וגם "דואג לחלשים". אני מוכן להמר שגם חרדים מעטים יצביעו בנט, ובאופן כללי הציונות הדתית הופכת גם עבור קבוצות חרדיות מסויימות למודל לחיקוי (ולא רק בלאומנות שהיא מפגינה). הרב אמסלם עצמו הוא התגלמות הציונות-דתיזציה של החרדיות הש"סניקית בדאגתו לכלל הציבור וברצונו המוצהר להשתלבות בחברה. הרב עובדיה לא היה פותח את הפה הגדול שלו ומכריז במוצ"ש שבבית היהודי "כולם רשעים שונאי תורה, שונאי מצוות" אם לא היו מספרים לו שזולגים לכיוונם מצביעים. הציונות הדתית הופכת כאן, אם כן, לאוונגרד חברתי-תרבותי המוביל (גם אם לא לבדו) את הכיוון הכללי של החברה היהודית בישראל.

4. איילת שקד. בתחילה לא הבנתי עד כמה מדובר בעוד הברקה של בנט. תארו לכם אם היא לא היתה בבית היהודי, איזו מפלגה סקטוריאלית במופגן היתה לנו כאן. כשהרב פירון ועליזה לביא אצל יאיר לפיד, כשאלעזר שטרן אצל לבני, כשהרב אמסלם מביא חילונים ברשימתו. מזל או הערכה נכונה של השדה הפוליטי הצילו את בנט מהנהגת "מפלגת דוסים" שפקטור המגניבות שלה היה נמוך בהרבה. התל-אביבית הצעירה, חסרת אמירה משל עצמה ככל שהיא, מהווה עבור רבים ראייה מספקת לכך שאכן הבית היהודי הוא הבית של כווווולם.

5. בנט בדרכו להיות גיבור-העל המהמם של המגזר, והלחץ עליו הולך להיות עצום. אולי כוח-העל שלו, מלבד שילוב כל סממן ל"הצלחה" שהחברה הישראלית בעת הזאת מכירה, הוא עמידה בלחצים. נקווה שכן. בכל מקרה, בספיידרמן כמו בספיידרמן: with great power comes great responsibility. נותר לראות אם האחריות שהוא יישא תנחה אותו לפשרות הכרחיות, או שהלחצים שיועמסו על גבו ישברו אותו לקיצוניות בדלנית. אני מהמר על האופציה הראשונה. אם הוא יקטוף עבור המגזר גם את כהונת הרב הראשי האשכנזי יתחיל חיפוש אחר הקשר שלו לשושלת בן ישי.

6. התכוננו. התכוננו לאם כל האופוריות. התכוננו לאגו-טריפ מהאגדות. לג'ננה קולקטיבית אשר כמוה לא ידענו מאז מכבי ניצחה את צסק"ה, אולי מאז ניצחון מלחמת ששת הימים. היכונו למעוף אוטואירוטי בצבעים זרחניים שהמגזר הציוני-דתי הולך לטוס על עצמו בהיוודע כל מספר מנדטים השווה או גדול מ-13. תחזיקו חזק, משום שגלי ההדף מזעקת העונג שתבקע מגרונות הסרוגים ינטעו בלבכם את יראת ה'.

סתם

—

* Shlomo Fischer, Self-Expression and Democracy in Radical Religious Zionist Ideology, Hebrew University, 2007

הרב שי פירון סבל לא מעט מחבירתו ליאיר לפיד, אולם אחרי שזלזלו בו, השמיצו אותו ואף דרשו לשלול את תעודת הרבנות שלו, עומד פירון להיות אחד האנשים החשובים ביותר בכנסת. כמי שכנראה יהיה הנציג הבכיר ביותר של הציונות הדתית בממשלה הבאה, מעניין יהיה בעיקר לעקוב אחרי מעשיו בשני עניינם חשובים: הראשון, עזרתו במינויו של הרב דוד סתיו לרב האשכנזי הראשי לישראל; השני, פעולותיו בנוגע לנישואים אזרחיים בישראל, אפשרות שפירון התבטא בצורה חיובית כלפיה.

שני נושאים אלה קשורים ביניהם כמובן, מפני שהחוק הנוכחי במדינת ישראל מאפשר ליהודים להתחתן רק דרך הרבנות. מאידך, פירוק המונופול של הרבנות על הנישואים תחייב את העומדים בראשה לערוך שידוד מערכות מקיף, הן מבחינה תפיסתית, הן מבחינה ארגונית, וייתכן שאף מבחינה הלכתית. הבחירות למשרות הרבנים הראשיים תתקיימנה בתוך כמה חודשים, והפעם, בזכות עוצמתה של 'יש עתיד' ובמידה מוסיימת גם בזכות תריסר חברי 'הבית היהודי' וחובשי הכיפה הסרוגה בליכוד, יש סיכוי טוב מאוד שהרב סתיו ייבחר.

כידוע לכל, הרבנות הראשית הפכה בשנים האחרונות למוסד שאזרחי ישראל אוהבים לשנוא. מדובר בהחלט במטרה קלה: ארגון מיושן ומסואב, פעמים מושחת ופעמים מרושע, שאם לא די בכך גם כופה את עצמו בכוח החוק על האזרחים שלא מעוניינים בכל מגע איתו. כבר לפני עשור, לקראת בחירתם של הרבנים הראשיים הנוכחיים, כתבה במבי שלג בגיליון 'ארץ אחרת' שהוקדש לרבנות כי כמעט כל הכותבים שהיא פנתה אליהם, "המשתייכים לחלקים מגוונים בחברה הישראלית, מבינים אל נכון שאנו נמצאים ברגע היסטורי הדורש שינוי גדול."

השינוי הנדרש לא הגיע. במהלך שנחשב על ידי רבים כניסיון ברור לגמד ולגחך את הרבנות לחצו המפלגות החרדיות, בהוראת הרב אלישיב, למנות לתפקיד הרב האשכנזי הראשי את הרב יונה מצגר, אדם שבלשון המעטה לא נחשב על ידי איש כדמות תורנית מרשימה. הרב הספרדי הראשי, הראשון לציון שלמה עמאר, אמנם תפקד באופן סביר יותר, אולם התדרדרות הרבנות הראשית לא נמנעה, ואף גברה. הרבנות הראשית נמצאת כיום בדרך בטוחה להפוך לבלתי-רלוונטית עבור חלקים ניכרים מהציבור הישראלי.

התפתחות כזאת תהיה שלילית משני טעמים: ראשית, בעוד חילונים יהיו יכולים לוותר על שירותיה של הרבנות ולהתחתן (אמנם בצורה לא חוקית) דרך מגוון של ארגונים פלורליסטים או (אמנם על ידי הוצאת כספים) בחו"ל, עבור שומרי מצוות הרבנות תמשיך להיות הקובעת באשר לנישואים, וחשוב יותר, גירושים. פתרון כזה ישאיר את הציבור האורתודוקסי, ובעיקר נשותיו, כבו ערובה בידיה הבלתי-כשירות של הרבנות, אשר יש להניח שתהפוך עוד יותר חסרת רגישות ככל שהיא תבין שמי שעדיין נכנס בשעריה הוא לחלוטין קהל שבוי.

הטעם השני הוא שרבנות ראשית היא מוסד שחשוב למדינת ישראל, בדיוק כפי שכנסיות (במובן הרחב של המילה) חשובות במדינות נוצריות ומסדרי נזירות הינדים חשובים בהודו. אין שום ספק שמוסדות דת נוהגים באופן שגרתי לנצל את כוחם לרעה ולכפות את עמדותיהם על פרטים שאינם מעונינים בכך, אולם אל לנו לראות רק את חצי הכוס הריקה. דווקא בדמוקרטיה, כאשר הדת מופרדת מהמדינה ומהחוק האזרחי, יכול הממסד הדתי ליצור אלטרנטיבה תרבותית ומוסרית לכוחות השולטים. ביקורת דתית-מוסרית מצד מוסדות ואישי דת, ביקורת שמציעה אופק אוטופי המעוגן במסורת והשונה מהקונצנזואלי או האופנתי, היא חיונית לכל חברה אנושית בריאה. היא חיונית על אחת כמה וכמה לחברה המערבית בת זמננו, הנוטה יותר ויותר להיסחף אל הריגושי-בידורי מחד, ואל האינסטרומנטלי-תועלתני מאידך. מוסד כמו הרבנות הראשית יכול להשמיע קול שונה, להצביע על אידיאלים אלטרנטיבים ואפשרויות אתיות אחרות, ובכך לאפשר לאזרחי ישראל יותר מודעות ויותר בחירה באשר לנתיב חייהם.

כמובן, כל זה אכן בתנאי שהממסד הרבני חסר כוח לכפות את דעותיו על הציבור. אם לא כן, חצי הכוס המלאה מתרוקנת גם היא, ואנחנו נותרים עם מוסד רודני, שדרכו לניצול כוחו לרעה, לשחיתות ולהשנאת עצמו על האוכלוסיה היא קצרה. בישראל זה בדיוק המצב. הדמוקרטיה שלנו מאפשרת בצורה שערורייתית לכהני דת לכפות את טקסיהם והלכותיהם על הציבור הרחב. זוג הרוצה להתחתן במדינת ישראל מחוייב להעמיד תחת חופתו רב שבמרבית המקרים הוא אינו מכיר ואינו רוצה להכיר. אותו רב מצידו על פי רוב מנוכר לאורחות חייהם והשקפת עולמם של הזוג המתחתן, שלא לומר בז להם ורואה בהם שיקוץ. הצעד הראשון להבראת הרבנות הראשית חייב אם כן חקיקת חוק לנישואים אזרחיים בישראל.

וכאן אנחנו חוזרים לרב, ובקרוב שר, שי פירון. בחירת הרב הראשי תלויה לא מעט בהסכמים הקואליציונים שייחתמו בקרוב. הרב הראשי נבחר על ידי "אסיפה". מדובר בסלט ססגוני של 150 איש, הכולל 58 רבני ערים, שכונות ומועצות אזוריות, 10 דיינים, הרב הצבאי הראשי וסגנו, 10 רבנים ששר הדתות ממנה, 18 ראשי מועצות דתיות, 35 ראשי ערים ומועצות אזוריות ו-17 חברי כנסת ונציגי ציבור שהממשלה בוחרת (הכל כאן בחוק הרבנות הראשית). דהיינו 27 חברים מטעם המועצה הם מינוי ישיר של הממשלה, ועל האחרים ניתן כמובן להפעיל לחצים בהתאם לסיכום הקואליציוני.

אין ספק שהרב פירון יקדם את מועמדותו של הרב סתיו, ויש להניח שחלק מההסכם הקואליציוני יהיה בחירתם של חברי "אסיפה" האוהדים את העניין, ולחץ ראוי על האחרים. הרב סתיו הוא בהחלט מועמד מוצלח, ויהווה בברור שיפור משמעותי על הרב הראשי האשכנזי הנוכחי. יחד עם זאת, אל לו לפירון להפקיר את סתיו בודד בצריח הרבנות המתמוטטת. אם לא יעמוד על הנהגת נישואים אזרחיים וחופש בחירה לאזרחי ישראל, נועם הליכותיו ורצונו הטוב של הרב סתיו לא יוכלו למנוע את המשך ההתרחקות של הציבור מהרבנות. רק הצורך האמיתי להעמיד חלופה ראויה לנישואים אזרחיים יאפשר לרבנות לתקן את עצמה, ורק נישואים שלא יבואו מתוך הכרח וכפייה יאפשרו לציבור המעוניין בכך להתקרב לרבנות הראשית. רק הצבתה של הרבנות כמוסד המתווה מופת מוסרי תאפשר לה להתקבל מתוך רצון על הציבור, ורק הבחירה החופשית בטקס המסורתי תטעין אותו באמת במשמעות דתית. וכמובן: להתחתן כרצונו או כרצונה זו גם הזכות האלמנטרית של כל אזרח ואזרחית במדינה דמוקרטית.

סתם

—

פורסם באתר 'אבי חי'

לרב דוד סתיו יש סיכויים טובים מאוד להיות הרב הראשי האשכנזי בעשר השנים הבאות. ח"כ הרב (בקרוב השר) שי פירון הוא ידיד אישי שלו, ועניין בחירתו, בעוד חודשים מעטים, יעלה במגעים הקואליציוניים. מכיוונם של החרדים המועמד הרצוי הוא הרב דוד לאו, בנו של הרב ישראל מאיר לאו המוכר היטב, אולם כוחם בכנסת מוגבל כעת כידוע. על נפתלי בנט מופעלים לחצים מצד האגפים היותר חרד"ליים בתנועתו להריץ רב שמתאים להם יותר (יצחק דוד גרוסמן, אליעזר איגרא, יעקב שפירא), ונאחל לו שיעמוד בהם. בנוסף, בימים אלה מתקיים קמפיין פרסומי למען סתיו, שמבטיח שהוא יהיה "הרב של כולנו". הציבור אמנם לא בוחר ברבו הראשי (קצת על הדרך בה בוחרים רב ראשי כאן), אבל יש בזה אולי אינדיקציה למה שלפני הבחירות אהבו לכנות "מגמה".

אפתח בעמדתי: אני מעוניין שהרב סתיו יבחר לתפקיד הרב הראשי האשכנזי. עם כל חסרונותיו מבחינת ההשקפה האזרחית והדתית שלי, הוא כנראה טוב יותר מכל המועמדים האחרים, ומחלקם בהפרש ניכר. אני גם מעוניין שהרבנות הראשית תמשיך להתקיים (הסברתי כאן למה), וגם זאת למרות שלכאורה התמוטטותה תביא לעלייה מהירה בחופש הדת. אני מאמין שאנחנו בדרך לחופש דת (לפחות בענייני נישואים) בכל מקרה, וגם אם כהונתו של הרב סתיו תאריך את חיי הרבנות, היא לא תצליח לעצור את ההתפתחות לכיוון הזה.

ביום שישי האחרון בבוקר נפגשתי לשיחה עם הרב סתיו, לאחר שהוא הזמין אותי בנדיבות למשרדו בבניין מועצת שוהם. הפגישה היתה לצורך בירור השקפותיו בעניינים שונים, ואני מודה לרב מאוד על הנכונות לדבר. עם כל זאת, שיחתי איתו שמובאת להלן השביעה אותי אכזבה רבה באשר לעמדותיו. לא מכיוון שהוא אורתודוקסי. העניין הזה היה ידוע לי לפני שנפגשנו. הבעיה היא אחרת, ואסכם אותה בקצרה אחרי הראיון, משום שאיני רוצה ליצור אצלכם הקוראים דעה קדומה לפני שאתם מתרשמים בעצמכם.

להלן תמלול מרבית השיחה שהתנהלה בינינו (דילגתי על כמה כפילויות של עלפה וכמה אנקדוטות). בשיחתנו התרכזנו בענייני חופה וקידושין. היתה לנו חצי שעה בלבד לדבר, ולצערי לא הספקנו לגעת בנושאי גיור, כשרות, קבורה, להט"בים, רפורמים וקונסרבטיבים. עניינינו היה באפשרות לחתונה אזרחית, וניגשנו מיד לעניין. אחרי שהרב סתיו אמר שאין לו מה להסתיר, משום שכל מה שיתגלה הוא שהרב סתיו הוא שומר תורה ומצוות, שאלתי:

—

פרסיקו: אז הרב סתיו שומר תורה ומצוות, אבל האם הוא מאפשר ליהודים שאינם שומרים תורה ומצוות להתחתן כדרכם, כדעתם, כהוויתם? האם תהיה מוכן לנישואים אזרחיים בישראל?

הרב סתיו: לא. אני מתנגד לחתונה אזרחית. אני מתנגד לחתונה אזרחית לא בגלל שאני רוצה לכוף את החילוני להתחתן כדת משה וישראל. שהרי אם זו הסיבה, הוא ממילא חי עם בת זוגו כמה שנים לפני כן, שלא כדת משה וישראל. אני מתנגד לנישואים אזרחיים מהסיבה הפשוטה שבמדינת ישראל, ביום שבו יהיו נישואים אזרחיים, המרקם החברתי ילך ויפרם לחלוטין. התוצאה של זה תהיה שבתהליך של שנים יווצרו כאן שנים-שלושה עמים, לא מבחינה תרבותית, אלא שנים שלושה עמים הלכתיים שונים. ואת זה אני מנסה לעצור.

פרסיקו: הבעיה היא עניין הממזרות?

הרב סתיו: לא, בכלל לא. הבעיה שלי היא בכלל לא ממזרות. המרכיב המרכזי שגורם לכך שהעולה מרוסיה ירצה להוכיח שהוא יהודי, זה מפני שהוא יודע שהוא צריך להתחתן כאן חתונה דתית. צריך להבין: במדינת ישראל של היום חיים למעלה ממיליון ורבע בני אדם שטעונים הוכחת יהדות.

פרסיקו: עולי ברית המועצות לשעבר?

הרב סתיו: עולי ברית המועצות, ועולי ארצות הברית, ועולי דרום-אמריקה – כל מי שעלה לארץ אחרי 1990 צריך הוכחת יהדות. בהגדרה.

פרסיקו: מה קרה ב-1990?

הרב סתיו: נפרצו השערים, הפרסטרויקה, ותעשיית הזיופים מברית המועצות החלה לשגשג. הרבה אנשים טענו שהם יהודים [כדי לעלות לישראל] והם לא יהודים.

פרסיקו: על פי ההלכה האורתודוקסית.

הרב סתיו: על פי ההלכה האורתודוקסית. וגם לא, כי הם זיפו מסמכים. כלומר יש פער בין חוק השבות לבין ההלכה האורתודוקסית, ויש פער בין המציאות לבין חוק השבות. [...] ואז באה הרבנות ואמרה: אנחנו רוצים שתוכיח יהדות. וזה תהליך לא פשוט. זה לפעמים גם מעליב ומשפיל אדם שגדל כיהודי, ופתאום אומרים לו: תוכיח.

פרסיקו: ולפעמים הוא גם לא יכול בכלל להוכיח.

הרב סתיו: לא 'לפעמים הוא לא יכול להוכיח'. בדרך כלל הוא לא יכול. למה? כי המסמכים המרכזיים שמוכיחים יהדות של אדם הם או תעודת נישואים של ההורים או כתובה של ההורים.

פרסיקו: אבל בברית המועצות לא התחתנו ככה.

הרב סתיו: בברית המועצות לא התחתנו ככה. אז הוא תקוע. על רקע התקיעות הזאת 'צהר' הקימה מחלקה שנקראת "מחלקת שורשים" לפני כמה שנים. ועניינה לעזור לאנשים להוכיח יהדות. וככה ברוך ה' אנחנו עוזרים לאלפים. נניח שיהיו נישואים אזרחיים בישראל, מה מידת המוטיבציה של אותם מיליון ורבע אנשים להוכיח את יהדותם? אפסית.

פרסיקו: אז הם יהיו חייבים להוכיח שהם יהודים כדי להתחתן דרך הרבנות?

הרב סתיו: כן, כי צריך להבין את המשמעות של מה שיקרה אחרת. המשמעות היא שיהיו לנו כאן בישראל בעוד 10-12 שנים שניים שלושה מיליון ישראלים שהם גויים. והמשמעות היא שכולם יתחברו עם כולם ויש לך התבוללות.

פרסיקו: אם זאת הבעיה מבחינתך, אפשר לגייר אותם. הרב בן-נון הציע איזשהו סוג של גיור כולל, המוני.

הרב סתיו: עזוב אותי מהמצאות שאני לא מכיר אותן, לא מבין אותן, והן שייכות לעולם התנ"ך ולא שייכות לעולם ההלכה.

פרסיקו: בסדר. בכל מקרה, אני חושב שיש כאן מידה מסויימת של היתממות מצדך. שהרי כבר היום מי שרוצה לא להתחתן דרך הרבנות מצליח. נוסעים לפראג, נוסעים לקפריסין. אז בשביל האחוז הקטן שבכל זאת יתאמץ…

הרב סתיו: למה אתה אומר את זה? למה אחוז קטן?

פרסיקו: הרי אתה בעצמך אומר שכבר היום שליש מהחילונים לא מתחתנים ברבנות!

הרב סתיו: נכון, כי אנחנו לא עושים שום דבר בעניין!

פרסיקו: מה צריך לעשות?

הרב סתיו: אני אגיד לך בדיוק מה צריך לעשות. שלושה דברים: 1. להקים מערכת ענקית שתעזור למיליון ורבע יהודים להוכיח את יהדותם. אפשר להגיע ל-70-80% הצלחה.

פרסיקו: על ידי נבירה בכל מני ארכיונים?

הרב סתיו: נכון מאוד. על ידי נבירה, חיטוט, בק.ג.ב., בצלב האדום וכו'. 2. פישוט הליכי הנישואים. פישוט הבירוקרטיה, פתיחת איזורי רישום וכו'. 3. הסכמי קדם נישואים כדי שאנשים לא יפחדו מהנישואים בגלל הגירושים, בהם הרבה פעמים מדובר בתהליכים מאוד פרובלמטיים.

פרסיקו: מה עם חוק הפקעת קידושים?

הרב סתיו: אני לא מסכים לחוק הפקעת קידושים. הלכתית, אני מאוד מפקפק בתקפותו. לא הצלחתי להשתכנע מהמאמרים של הרב ריסקין, שאני מאוד מכבד אותו. מה לעשות, השתכנעתי שר' זלמן נחמיה צודק יותר בנושא הזה, ושאין הפקעת קידושים בלי גט. אני לא קונה את הדבר הזה.

פרסיקו: טוב, נחזור לעניין הקודם.

הרב סתיו: בסדר. תראה תומר, יש אנשים שמאוד דואגים ורוצים לתת מענה לכל בעיה שיכולה לצוץ. אני תמיד אומר: אני לא יכול לתת מענה לכל בעיה. איך אומר הרמב"ם במורה נבוכים? דיברה תורה כנגד הרוב. אני רוצה לפתור את הבעיה של 95%. תמיד יהיה לי אחוז של הומוסקסואלים שאין להם פיתרון, ושל עגונות קיצוניות…

פרסיקו: אבל הרי לא מדובר ב-5%. מדובר בחלקים גדולים מהציבור החילוני, מדובר ב-300-400 אלף של עולים מברית המועצות לשעבר שהם לא יהודים ולא יעזור כלום. מה איתם?

הרב סתיו: הרי כבר היום, אם הם מתחתנים גויים עם גויים הם יכולים.

פרסיקו: ומה אם הם רוצים להתחתן עם יהודים?

הרב סתיו: גויים עם יהודים? שאני אעודד התבוללות בארץ ישראל?!? חס וחלילה.

פרסיקו: אתה לא מעודד שום דבר. אתה נותן לאזרח את זכותו הבסיסית.

הרב סתיו: יפה, אני מבין את הבעיה הזאת. אני מאוד מבין את הבעיה הזאת. אבל אני במדינה יהודית רוצה לעודד…

פרסיקו: רוצה לכפות על האזרחים להתחתן יהודים עם יהודים, גויים עם גויים.

הרב סתיו: אני רוצה לאפשר… תראה, אומר משפט מקדים. אין לי ספק שכפייה דתית במדינת ישראל גובה מחיר כבד מתורת ישראל. אין לי ספק בכך. אין לי ספק שיהודים, כשכופים אותם, הם עקשנים ועושים הפוך. אין לי ספק. ואני גם מכיר את העניין הזה שיום כיפור שלא כופים אותו, וברית מילה שלא כופים אותה – יהודים שומרים על זה. כל זה נכון. אני גם יודע שהרב צבי יהודה [קוק] היה חבר בליגה למניעת כפייה דתית. גם את זה אני יודע. אז אין ספק שזה מחיר.

פרסיקו: זה לא רק מחיר מצד זה שאנשים… אני לא רוצה לומר מתעבים, אבל פחות ופחות אוהבים את הממסד הדתי ואת הדת עצמה. זה לא רק זה. תחשוב על המחיר התיאולוגי מבחינתך: אתה בעצם מודה שהדרך היחידה שבה ניתן לשמור על ההלכה, או על העם היהודי מבחינת ההלכה, היא על ידי הפעלת כוח של המדינה האזרחית, שכופה על האנשים לעשות כפי שההלכה מעוניינת. עד לכאן הגיעה ההלכה בימינו?

הרב סתיו: תן לי לנסח את הדברים שלך בצורה אחרת: יש הסכמה חברתית-לאומית רחבה, שנוצרה עם הקמת המדינה, שמבינה שאנחנו חייבים לעשות הכל כדי לשמר את עתידו של העם היהודי. וברצוננו לא להגיע למצב של התבוללות של 40, 50, 60 אחוז כמו בארצות הברית ובמדינות אירופה, אנחנו רוצים לעשות הכל כדי שיהודים יתחתנו עם יהודים. זאת ההשתדלות שלנו.

פרסיקו: מי זה שלנו? של הרבנות?

הרב סתיו: של עם ישראל. אז תורת ישראל משלמת מחיר כבד. אבל המחיר הוא כדאי, אם אכן אנחנו מצליחים לשמור על עם ישראל כעם אחד.

פרסיקו: אז זהו מצבה של ההלכה בזמננו.

הרב סתיו: האם אתה יודע שכדי לכפות גט השתמשנו בעבר בשוטרים גויים? אז לא נשתמש בשוטרים יהודים כדי לכפות תורה? אני לא מבין את הטיעון – מה, זאת מדינה של הפריץ? זאת מדינה שלי, זאת מדינה של עם ישראל!

פרסיקו: אבל זו סמכות אזרחית. ההלכה לא מסוגלת להתמודד בעצמה עם המצב המודרני, אלא על ידי כפייה בכוח. זה מה שקורה פה.

הרב סתיו: לא ההלכה. עם ישראל.

פרסיקו: אני עם ישראל, ואני בעד נישואים אזרחיים.

הרב סתיו: אתה, אבל אתה לא הריבון. יש כאן 7 מיליון בני אדם, והם בחרו לכנסת, וכנסת ישראל בשישים השנים האחרונות…

פרסיקו: נכון, ואתה תראה שהם גם יבחרו נישואים אזרחיים בהמשך.

הרב סתיו: יבחרו יבחרו. אם זה מה שהעם יחליט, מה אעשה. [...] ומה אתה חושב, שתורת ישראל תלך לאיבוד אם העם יחליט אחרת?

פרסיקו: הרי זה מה שאני אומר. אם כן מה הפחד?

הרב סתיו: לא פחד. דאגה. דאגה אמיתית. כשאתה רואה מה קורה בארצות הברית, מי שרואה את ההתבוללות העצומה שם…

פרסיקו: זה לא עניין של תועלת. זה ענין של זכויות בסיסיות. תראה, אתן לך דוגמא אחרת. לא מכיוון של ספק-יהודים שצריכים להוכיח את יהדותם. אני הייתי בשבוע שעבר בחתונה. חתונה של המגזר.

הרב סתיו: דתית אורתודוקסית.

פרסיקו: דתית אורתודוקסית. כיפה סרוגה, הוא קצת דתל"ש, היא שומרת מצוות. עכשיו: היא נתנה לו טבעת תחת החופה, שתי נשים בירכו שתיים משבע הברכות. עכשיו כדי לעשות את זה, הם לא נרשמו ברבנות, וחיתן אותם רב, שאסור לומר את שמו, כי אם הרבנות תשמע על זה היא תתנקם בו. למה הטריקים האלה? מכיוון שהציבור מעוניין בטקס שונה ממה שהרבנות מאשרת.

הרב סתיו: אני רוצה לומר קודם כל דבר כזה: אם אני הייתי יודע על רב, שמחתן מחוץ לרבנות, דהיינו שלא רושם ברבנות… אני חושב שהרב הזה הוא פושע. אין לי מילה עדינה יותר.

פרסיקו: פושע כלפי עתידו של העם היהודי?

הרב סתיו: לא. בראש ובראשונה פושע כנגד עתידם של האיש והאישה האלה. מכיוון שמה יהיה אם הם ירצו חס וחלילה להתגרש, והבעל לא ירצה לתת גט?

פרסיקו: אז הם יעשו הסכם קדם נישואים.

הרב סתיו: ומה זה יעזור?

פרסיקו: יש בית דין אזרחי.

הרב סתיו: ואם הבעל יתכחש לזה?

פרסיקו: טוב, בוא נעזוב את זה. זה עניין טכני. השאלה היא למה יהודים צריכים לעשות כל מני שטיקים כדי להתחתן כפי דעתם ההלכתית והדתית?

הרב סתיו: אני לא מבין אותך. הרי קודם דיברת על זכות אזרחית לא להתחתן דרך הרבנות. זה טיעון אחד עכשיו אתה אומר: אני דווקא כן רוצה מסלול דתי, אלא מה? בדרך שאני רוצה.

פרסיקו: נכון.

הרב סתיו: אז אשאל אותך: הרי בכל מדינה יש נוהל לחתונה אזרחית. למה שהמדינה תקבע לי איך מתחתנים אזרחית? אני רוצה להתחתן אחרת. אני רוצה ככה ולא ככה.

פרסיקו: הרי בכל מדינה גם יש נוהל לקבלת תעודת רופא או רישיון נהיגה. רק שיש הבדל מהותי בין ענייני דת לעניינים אזרחיים. חופש דת אמור להיות משהו מובן מאליו בדמוקרטיה. נאמר אני רפורמי. רוצה להתחתן רפורמית. תן לי להתחתן רפורמית, מה אתה כופה עלי את האורתודוקסיה שלך? או הזוג שהזכרתי. הם רוצים שנשים תברכנה ושהיא תתן לו טבעת תחת החופה. כמובן שזכותך, הרב דוד סתיו, לא לחתן אותם. אבל אם היא מצאה רב שמוכן לחתן אותם כמו שהיא, זה אפשרי?

הרב סתיו: לא. ולמה לא? אנסח את זה באופן הבא: אפשר להתווכח אם ראוי שהחוק הדתי יעוגן בחוק האזרחי. אבל ברגע שקבענו שכן, אז יש כללים איך עושים חופה וכו'.

פרסיקו: כן, כך נקבע, אבל אנחנו מנסים לחשוב מחדש על העניין.

הרב סתיו: אז אני חוזר למה שאמרתי: חוק הנישואים הוא חוק בעייתי, אבל הוא חוק הכרחי. בעיני הוא הסכר האחרון לפני התבוללות בישראל. אפשר להתווכח על זה. אפשר לומר שזה לא מצליח ממילא לעצור התבוללות, ואפשר לומר לי, מי אתה תקבע שבשביל לעצור התבוללות…

פרסיקו: רומסים זכויות אזרח.

הרב סתיו: רומסים זכויות אזרח. אפשר לתקוף את דברי משני כיוונים, וזה לגיטימי. אבל זאת עמדתי. אני חושב שהמטרה מושגת – לצערי לא מספיק – ואני חושב שמניעת התבוללות מצדיקה רמיסת זכויות אזרח מסויימות. אני מסכים לדבר אחד: אם העסק [=הרבנות] ימשיך להתנהל כמו שהוא מתנהל עכשיו, מדינת ישראל תצביע ברגליים, מספרי הנישאים בחוץ-לארץ ילכו ויגדלו, ונמצא את עצמנו במצב שבו רוב עם ישראל מתחתן בקפריסין, דבר שמבחינתי יהיה קטסטרופה, ואז באמת החוק הזה יהיה חסר משמעות. נכון לרגע זה אני נאבק בזה. אני מרגיש הרבה פעמים כמו הילד [ההולנדי] על הסכר. אז אני מסכים לדבר אחד: שמי שרוצה הפרדת דת ממדינה, ומי שרוצה שיהיו בארץ יותר ויותר נישואים אזרחיים, צריך לתמוך בממסד חרדי.

פרסיקו: ומה עם אותו זוג שהייתי בחתונתם לפני שבוע? זוג כזה, בעוד שנתיים, חמש שנים, אתה אם ירצה ה' תהיה הרב הראשי, הם יעשו אותו דבר. הם לא יתחתנו ברבנות.

הרב סתיו: אני מניח שאתה לא צודק. אני מניח שככל שהם יראו שהרבנות רוצה לחבק, רוצה להאיר פנים, רוצה לפתור בעיות, הם יסכימו [להתחתן ברבנות]. אדם יהיה מוכן לוותר על אירוע כזה או על טקס כזה, או על מרכיב מסויים בטקס, משום שהוא יגיד: זאת התורה המשותפת של כולנו, ואני מוכן לוותר על משהו בשביל המשותף הרחב יותר.

פרסיקו: טוב. שאלה אחרונה: מה עם התוכנית לתיקון שירותי הדת של 'נאמני תורה ועבודה'?

הרב סתיו: אני ישבתי איתם. התוכנית שלהם מאוד מאוד מורכבת, ואני לא מכיר אותה לפרטיה, אז אני אומר את דברי בהסתייגות. ברמה העקרונית, אני מאוד בעד רבנות קהילתית. אבל התוכנית שלהם הרבה יותר מורכבת. לתת לקהילות את הכוח שלהן – בבקשה. אם הכוונה היא לערב את תושבי הערים בבחירת רבני השכונות, אני מאוד בעד. אבל אם זה אומר שכל קבוצה בישראל תקבע איך היא תתחתן – עיין מה שאמרתי לפני כמה דקות. לזה אני לא יכול להסכים.

פרסיקו: תודה רבה.

—

זאת השיחה. אז למה התאכזבתי מעמדותיו של הרב סתיו? התאכזבתי ממה שלדעתי מסמן חוסר הכרה מצדו של סתיו במציאות הנוכחית, וחוסר רצון מצדו להביא את ההלכה להתמודדות עם המציאות הנוכחית. כלומר יש כאן שתי רמות של חציצה בין התורה על פי הרב סתיו למציאות: ראשית, היא לא מכירה אותה. שנית, היא לא מפנימה אותה.

לדעתי הרב סתיו חי עדיין בשנות התשעים, אולי קודם, ומאמין שה"סטטוס-קוו" המפורסם בענייני דת ומדינה עדיין רלוונטי. הוא מאמין שרוב העם מעוניין לשמור על ההסדר שבו "הדתיים" מספקים שירותי דת ל"חילונים", ובתמורה החילונים שותקים כשמעליבים אותם או את האינטליגנציה שלהם. עיכוב גט, חליצה, חופה לא שוויונית, יחס מחפיר למיעוטים – את כל אלה החילונים אמורים לבלוע פשוט מפני שהם כל כך רוצים שנהיה "עם אחד" (וואטאבר דט מינז).

(אגב, את הגישה הזאת בדיוק אכן מבטא מי שעומד מאחורי המודעות הקוראות לתמיכה ברב סתיו, איש העסקים ערן רולס. רולס מחבב מאוד את האורתודוקסיה ומגדיר עצמו כאחד מ"הכיפות השקופות". גישתו היא כאמור אותה נרצעות פותה בפני כל מי עושה רושם של דוס חביב, או בישראלית מצויה: 'וואלק אני לא מבין כלום ביהדות, אבל לך יש כיפה וזקן אז תהיה נחמד אלי ותאמר לי מה לעשות'.)

הרב סתיו לדעתי לא מבין שבשני העשורים האחרונים התרחשו בישראל שני תהליכים מקיפים ומשלימים. האחד, חילונים התחילו יותר ויותר ללמוד יהדות, להתקרב אל המסורת, להתעניין בגיבוש משמעות וזהות ממורשת אבותיהם. שניים, שומרי מצוות התחילו יותר ויותר להיפתח לעולם החילוני-פוסטמודרני-קפיטליסטי-אקספרסיביסטי.

בניגוד למה שכל מי שלמד במרכז-הרב תוכנת לחשוב, ההתקרבות של החילונים למסורת אינה התקרבות שלהם לאורתודוקסיה. לפעמים זה אכן מה שקורה, ויש לנו חזרה בתשובה כפי שהכרנו בעבר. אבל פעמים רבות דווקא הלימוד והעניין במקורות מגלה לחילוני ה"מתחזק" שיש שבעים פנים לתורה. שהאורתודוקסיה אינה הדרך היחידה (או בכלל, שאין ממילא "אורתודוקסיה", אלא זרמים וגוונים רבים ושונים). הוא מעצב לו יהדות כראות עיניו, והוא בכל מקרה לא זונח את הערכים הליברלים והפמיניסטים שגדל עליהם.

מנגד, תמונת ראי: אותה תנועה מהעולם הדתי החוצה לא פשוט מייצרת "חילונים", אלא מנעד רחב של מה שניתן לכנות דתיים-לייט-לכתחילה, דהיינו שומרי מצוות שמרגישים לגיטימציה מלאה לעצב לפחות מקצת מהמסגרת שלהם בעצמם. בנוסף, הולך ומתגבש זרם של דתל"שים, שמרגישים עצמם קרובים למסורת ומעוניינים להמשיך להרגיש כך. גם אלה וגם אלה מייצרים תופעות יהודיות שאינן אורתודוקסיות במובן הצר של המילה.

לטעמי הרב סתיו לא מודע להיקף של התופעות האלה, או חושב בטעות שאם רק תהיה הרבנות חייכנית יותר, הרי שהבנים והבנות התועים האלה (מבחינתו) ימהרו להיכנס תחת סינורה המגונן. אבל האמת היא שגם אם הרב סתיו יהיה הרב הראשי, וגם אם הוא יערוך רפורמה בשירותי הדת, כולל בבתי הדין הרבניים (אתגר עצום בפני עצמו, שלא הייתי מטפח לגביו יותר מדי תקוות), עדיין יהיו רבים שיהיו מעוניינים להתחתן כפי שהם מאמינים שמכבד אותם ואת עבודת ה' שלהם.

כל זה בלי לומר מילה על המוני חילונים (אתאיסטים, ליברלים ואחרים) שלא יסכימו בכל מקרה להתחתן בטקס דתי מסורתי. וכל זה בלי לומר מילה על הרעיון השערורייתי שלפיו נחזיק כבני ערובה מעל מיליון בני אדם ספק-יהודים, ולא ניתן להם להתחתן אזרחית, על מנת ללחוץ עליהם לחפש את שורשיהם היהודיים, וזאת רק כדי שחלק מהציבור היהודי שאכפת לו מזה יוכל להירגע שלא תהיה "התבוללות" בין ישראלים לישראלים. מפאת כבודו של הרב סתיו לא אשתמש בכל המילים הבוטות שעומדות בקצות אצבעותי המקלידות באשר לרעיון ה…. נו, הזה.

ובכלל, איך נראית היהדות על פי הרב סתיו? מבחינה דתית, הרי זו דת שמסוגלת לשרוד אך ורק אם היא כופה את עצמה על מיליון ורבע ספק-יהודים ועל עוד מספר כפול של חילונים, ושוללת מהם זכויות יסוד. ומבחינה לאומית? לא הגענו אל זה, אבל ייתכן שהרב חושב, כמו רבים כיום, שכלאום היהודים מסוגלים לשרוד אך ורק אם הם כופים את עצמם על שלושה מיליון פלסטינים, ושוללים מהם זכויות יסוד. מסתבר שכך נראה עם סגולה.

לא אאריך עוד על עניינים אלה, למרות שיש הרבה מה לומר לגביהם. בינתיים אאחל בהצלחה לרב סתיו, ושוב אצא בקריאה לרב פירון לא לזנוח את עמדתו באשר לאיפשור נישואים אזרחיים. מעבר לזה שזה יעשה לרבנות רק טוב, זאת פשוט זכות בסיסית ואלמנטרית.

סתם

—

מחר בערב ארצה בקהילת יהונתן שבהוד השרון על סיפור 'ארבעה שנכנסו בפרדס'. פרטים כאן.

הלוויתו של הרב פרופ' דוד הרטמן יצאה אתמול, בצהרי היום אשר בבוקרו נעצרו עשר נשים בעוון תפילה בטלית בכותל. המעצר היווה סיום לא נעים לבוקר משמח ביותר, בו את רחבת הכותל גדשו עשרות רבות של תומכים (ולא מעט עיתונאים), ביניהם כמה מן הצנחנים ששחררו את הכותל במלחמת ששת הימים. כדברי אחד מהם, יצחק יפעת, הם הגיעו כדי "לשחרר את הכותל שוב", והפעם מהממסד החרדי-אורתודוקסי האנטי-דמוקרטי שהשתלט עליו. מעולם לא זכו נשות הכותל לתמיכה ציבורית כה רחבה, ומעולם לא היו עד כדי כך קרובות לקונצנזוס. דוד הרטמן היה שמח לדעת שרבים כל כך הולכים בדרך אותה התחיל לפרוץ לפני ארבעים שנה, כשעלה לארץ אחרי אותה מלחמה.

הרטמן אמנם למד בצעירותו בישיבת לייקווד הליטאית בניו-יורק, אולם מאוחר יותר הפך לאחד מתלמידיו המובהקים של הרב יוסף דב סולובייצ'יק, שגם הסמיכו לרבנות. בשונה מרבו הוא עלה, בתור ציוני נלהב, לארץ, והקים בירושלים את מכון שלום הרטמן, על שם אביו. עם השנים הוא קנה לו שם כמומחה להגות הרמב"ם וכן כהוגה חשוב המתייחס לחזית ההתמודדות של המסורת ההלכתית עם אתגרי החשיבה המודרנית. הוא הצביע על כך שניתן לתפוס את מערכת היחסים של האדם עם אלוהיו לא רק כציות מושלם לסט של ציוויים שמימיים, אלא גם כמסגרת של דיאלוג מתמיד, עמוק ואינטימי. בעוד שהכיוון הראשון מיוצג בבירור על ידי האב-טיפוס המיתי של העקדה, השני נמשך מתוך הפולמוס שמקיים אברהם עם האל לגבי גורלה של סדום. שני המודלים האמוניים הללו קבועים בחייו של היהודי הראשון, וכל הכרעה ביניהם היא ממילא בחירה שלנו.

הרטמן בחר בדיאלוג. עם השנים דעותיו הפכו ליברליות יותר, והוא נחשב לסמן שמאלי מאוד באורתודוקסיה המודרנית. בספריו האחרונים הוא חורג במפורש מדעתו של רבו. בעוד שסולובייצ'יק עמד על נבדלותה ושלמותה של ההלכה כפי שהיא, ועל היכולת שלנו לגזור מתוכה עצמה, באופן כמעט מתמטי, פסיקות לגבי המציאות, הרטמן הדגיש שעלינו להיות קשובים יותר לעולם לפני שאנחנו כופים עליו הלכה. הפריעו לו לא רק חריגות ברורות מהמציאות הפשוטה (כגון הקביעה ההלכתית שאישה שהתגיירה אינה יכולה להתחתן עם כהן, מפני שהיא חשודה בזנות), אלא אף יותר מכך הסבל הנגרם לפרטים אשר עיוורונה של ההלכה למצוקתם כולא אותם בדרך ללא מוצא.

מתוך השנים הבודדות שלמדתי הוראה במכון הרטמן נחרתו בזיכרוני צעקותיו (ממש כך) כשהיה מגיע לדבר על מסורבות גט או עגונות. הוא היה משוכנע באופן חד משמעי שיש לפתור את מוקדי הכאב האלה בצורה מהירה, וזעם על רבנים שהסבירו לו שחוסר יכולתם להתיר את הקשרים הסבוכים במקרים כאלו היא ה"עקדה" שלהם. "אותן נשים נשארות במצוקתן, והם עוברים עקדה?!?" כאן ניכרת אותה חובה שראה בקיום דיאלוג נוקב – גם אם מתוך יראה – עם האל, על פני הכניעה התמימה (או המיתממת) להלכה במצבה הנוכחי. עומק עבודת ה' של היהודי אינו מתגלה, על פי הרטמן, בציות עיוור, אלא דווקא בבחינה מודעת ומתמדת של יחסו עם המסורת ועם האל, במימוש יכולתו לבחור ולהכריע מתוך חירות ואחריות. דוד הרטמן היה מאמין גדול באלוהים, אולם לא פחות מכך מאמין גדול באדם, והגותו מוקדשת להעצמתו ולעידודו לקחת אחריות על עולמו, החילוני והדתי.

השיעורים איתו היו תמיד מסעירים, ולא רק בגלל הנושאים שעסקנו בהם. הוא עצמו היה מתענג על הויכוח והפלפול, היה מתגרה בנו כדי שנחלוק עליו ונתעמת איתו, היה המרוצה ביותר מכל חיכוך המוליד הפרייה הדדית ופריצת דרך. החתירה אל האמת היתה בנפשו, ושוב ושוב היה מצטט את מסכת יומא בה קבעו החכמים שהנביאים השונים לא תיארו את האל כ"גיבור" או "נורא" משום שבימיהם, ימי החורבן, לא ראו לפניהם את גבורתו ונוראותו. "מתוך שיודעין בהקדוש ברוך הוא שאמיתי הוא, לפיכך לא כיזבו בו". חותמתו של הקב"ה אמת, ואין טעם לזייף מלפניו.

דוד הרטמן עלה לארץ משום שהיה משוכנע שנוצרת כאן יהדות חדשה, יהדות ארץ-ישראלית שפורצת את מוגבלויות הגלות. הוא התאכזב לגלות שאותה יהדות חדשה הקדישה את כל אונה, החל משנות השבעים, להתיישבות בשטחי יהודה ושומרון תוך התעלמות מזכויות האוכלוסייה הפלסטינית. עם השנים הצער שלו על מצב היהדות הדתית הארץ העמיק, והוא עשה ככל שביכולתו להציע אלטרנטיבה שעל פי דעתו לא מתכחשת למציאות, לא מתנתקת מהעולם. 'מכון שלום הרטמן' שייסד על שם אביו הפך בעשרים השנים האחרונות למרכז אינטלקטואלי שוקק, המכנס תחת כנפיו יהודים מכל הזרמים (ואף כמה לא-יהודים), מוציא לאור ספרי מחקר והגות ומחנך דור חדש של יהודים, הן בבתי הספר המסונפים אליו, והן בסדנאות ושיעורים שהוא העביר לרבבות שעברו בין שעריו. אין לי ספק שחלקים מהתחייה הפלורליסטית של הזמן הזה חייבים את קיומם למכון ולאנשיו. ברור לי שהתהודה הרבה שקיבלה עליית הנשים המתפללות לכותל ביום הלוויתו היא בחלקה בזכותו. היא, בין השאר, ההמשך לשליחותו.

סתם

—

פורסם באתר אבי חי

בסוף מגילת אסתר, אחרי הנקמה בגויים ומשתאות הניצחון, מבקש מרדכי להפוך את האירוע ההיסטורי המשמעותי שעבר עליו ועל יהודי פרס למסורת, ליסוד טקסי שחוזר על עצמו ומשפיע לדורות על עיצוב תודעתם של היהודים. יכול להיות שזה נראה לנו מובן מאליו שמרדכי ירצה בכך, אולם מה שלבטח לא ברור הוא למה המגילה מספרת לנו על זה. מסורות נוצרות בדרכים רבות, אולם אלה על פי רוב סמויות מן העין. באופן נדיר ומעניין המגילה עצמה מספרת לנו על תהליך הקנוניזציה שלה, דהיינו על המהלך שיוזם מרדכי בכדי להכניס אותה, כחלק מציון אירוע ה"פורים", למחזור הדם של העם היהודי.

ומרדכי לא רק קובע שתימשך ממנו והלאה מסורת של חג שנתי, כלל-יהודי, אלא גם מעצב אותה על פי דעתו. הנה:

"וַיִּכְתֹּב מָרְדֳּכַי אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וַיִּשְׁלַח סְפָרִים אֶל כָּל הַיְּהוּדִים, אֲשֶׁר בְּכָל-מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, הַקְּרוֹבִים וְהָרְחוֹקִים, לְקַיֵּם עֲלֵיהֶם לִהְיוֹת עֹשִׂים אֵת יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר, וְאֵת יוֹם-חֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ בְּכָל-שָׁנָה וְשָׁנָה. [...] לַעֲשׂוֹת אוֹתָם יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה, וּמִשְׁלֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ, וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיֹנִים. וְקִבֵּל הַיְּהוּדִים אֵת אֲשֶׁר הֵחֵלּוּ לַעֲשׂוֹת, וְאֵת אֲשֶׁר כָּתַב מָרְדֳּכַי אֲלֵיהֶם." (פרק ט, פסוקים כ-כג)

היהודים מקבלים את פסיקותיו של מרדכי, וקוראי המגילה עדים לתחילתה של מסורת, ראשיתו של מנהג שנתי שמכונן באופן יזום ומודע מאוד (וההדגשה על תחילת המסורת נמשכת עוד שמונה פסוקים שלמים – כמעט מחצית מכל פרק ט). מעמד "קבלת החג", מרצון ומתוך מודעות, הוא מיוחד וחריג, ולא בכדי חז"ל העניקו לו משמעות מרחיקת לכת, על פיה העם היהודי מקבל כאן בהסכמה מראש את כל התורה כולה.

אולם לא רק המצאת המסורת היא המעניינת כאן, אלא גם תוכנה של אותה מסורת. יש לשים לב שמרדכי אינו מבקש מאחיו היהודים לכרוע בכל שנה על ברכיהם ולהלל את האלוהים על הנס אשר עשה להם. הוא גם אינו מבקש מהם להעלות קרבנות, ללמוד משניות, לקבוע מזוזות או להשתדל להתפלל בדבקות מיוחדת. הוא מבקש מהם שלושה דברים: לחגוג את האירוע בסעודה חגיגית ובשמחה, להעניק משלוח מנות לחבריהם, ולתת מתנות לעניים שסביבם. חגיגת הרווח וההצלה שעמדו ליהודים באה לידי ביטוי לא במצוות מול האל, אלא במחוות שבין בני האדם: בשמחה ביחד, באכילה משותפת, ובדאגה לחלשים.

בספרו The Invention of Tradition ("המצאתה של מסורת") טוען אריך הוסבאום שמסורות מגלות חולשה כאשר מוצאים להן צידוקים פרגמטיים (למשל, כשיהודים שומרי כשרות מסבירים שבשר חזיר אינו בריא). הצורך להצדיק את המסורת על ידי פנייה להגיון מראה על חולשתו של המנהג, שכבר אינו מובן מאליו, כפי שהיה בתור מסורת בעולם הפרה-מודרני. אולם ראו: דווקא המסורת שמתחיל מרדכי היא מראש פרגמטית והגיונית. היא פועלת לעידוד שמחה, קהילתיות ומוסריות. אלוהים, כידוע, כלל לא נזכר במגילה, והחג כולו סובב סביב האדם – וסביב אחריותו הקהילתית.

במרכז התנ"ך: האדם

לפני כשבועיים הגיע לארץ רבה הראשי של בריטניה, ג'ונתן זקס. הרב (הד"ר, הלורד) זקס יסיים באוגוסט הקרוב את תפקידו, וזאת אחרי עשרים ושתיים שנים של פעילות מרשימה. זקס נחשב כיום לאחד התיאולוגים היהודיים החשובים ביותר, והוא בוודאי אחד מבעלי ההשפעה הרחבה ביותר. לבד ממעל לעשרים ספרים שפרסם, הוא יועץ כבר למעלה מעשור לראשי הממשלה הבריטית (אולי קצת כמו שמרדכי ייעץ לאחשוורוש), ומהווה מקור השראה לרבים, יהודים ושאינם יהודים.

במרכז הגותו הדתית של זקס נמצא מושג האחריות. הוא מדגיש שהעבודה הדתית היהודית לא יכולה להסתפק, או אפילו להתמקד, בעבודת אלוהים פולחנית, אלא חייבת לחצות את הסף האישי ולעבור למרחב הקהילתי. דתיות יהודית היא לעולם עם הפנים לזולת, לקהילה, לחברה שסביבנו, והיא מבקשת תמיד להגיש יד פרגמטית וחומרית בהחלט לחלשים שבינינו. זקס גם מבקש להדגיש את מעמדו המיוחד של האדם שמסתבר מתוך כך: אלוהים העניק לאדם לא רק חופש בחירה, אלא אחריות מיוחדת לעזור לו לתקן את עולמו.

זקס רואה בתנ"ך ספר שמתמקד לא באל, אלא באדם, וביתר פירוט במסעו אל עבר אחריות ודאגה לכלל. עבורו העם היהודי אינו מיוחד אלא בכך שלקח על עצמו משימה ושאף (ושואף) לחיות חיי מופת מוסריים. בהמשך לכך, הוא לא חושב שהיהדות היא "דת האמת" או שליהודים עדיפות כלשהי בעבודת האל. המסורת היהודית בסך הכל מדריכה אותנו לחיי האחריות שהאל דורש מאיתנו.

וכאן חשיבתו של זקס מקבלת מימד אקטואלי וגלובלי. זקס הוא בין האינטלקטואלים הבולטים בזמן הזה שבוחנים את התרבות המערבית של ימינו בעיניים ביקורתיות, ומייחסים את הפרגמנטציה, את חוסר הסולידריות ואת השטחיות התרבותית לניתוק ממקורותיה המסורתיים-דתיים. כך הוא מנסח את דעתו בספרו 'לרפא עולם שבור' (הוצאת מגיד, תר. צור ארליך, ההדגשות במקור):

"המסר שהתנ"ך מציע לפוליטיקה של המערב בן זמננו הוא שאין זה מספיק להיות מדינה; נדרשת גם חברה – אותה השתייכות משותפת הנובעת מהתחושה שאיננו רק זרים, אלא גם שכנים; שיש לנו חובות איש כלפי רעהו, כלפי מורשת העבר וכלפי תקוותנו לדורות שטרם נולדו; חברה אינה מלון שאנו מקבלים בו שירותים תמורת כסף, אלא בית שאנו חשים חלק ממנו [...]" (עמ' 155)

שימו לב שכמו מרדכי, זקס אינו מדבר כאן על חובות כלפי האל, אלא על חובות האחד כלפי השני. כיום ניתן דגש רב למצוות הקריאה במגילה, וזו הפכה לטקס רפטטיבי – למעשה למסורת על פי הגדרתו של הוסבאום לעיל. זקס מבקש לחדש ימים כקדם, בהם המימד הקהילתי היה העיקרי מבחינת הדת, ובו מתקיימת עבודת ה' האמיתית. מרדכי ייסד מסורת שאינה טקסית אלא פרגמטית ומוסרית; הרב זקס מנסה להחזיר מעט פרגמטיות ומוסריות למסורת הקיימת.

—

פורסם באתר אבי חי.

אתמול פורסם מאמר (די מוצלח, אם יותר לי) שלי על הראיון שנתן הרב דוד סתיו לאיילת שני ב'מוסף הארץ' בשישי האחרון.

ייתכן שהשבועיים שעברו מאז שנשאה ח"כ ד"ר רות קלדרון את נאומה הראשון מעל במת הכנסת הם זמן סביר בכדי לעמוד על משמעותו התרבותית – והיא רבה. הנאום, שסך צופיו ביו-טיוב בלבד מתקרב למאתיים אלף, כלל כידוע סיפור מהתלמוד אותו פירשה קלדרון בצורה אקטואלית, ואף דברי שבח על לימוד התלמוד עצמו, שלדבריה של קלדרון שינה את חייה. התגובות לנאום התלמודי נעו בין שתי קצוות: היו שאהבו מאוד את שילוב היסודות המסורתיים-דתיים בנאום, והיו שסלדו מכך. הסולדים גם הם התחלקו לשתי קבוצות: דוברים חרדים מימין, שראו במעשיה של קלדרון הפקעה של הקודש וחילונו, וחילונים-אתאיסטים משמאל, שראו בנאום הפקעה של במת הפרלמנט החילוני למען דרשה דתית.

במובן זה נאומה של קלדרון הוא מקרה מבחן מצויין לגבולות השיח הדתי במרחב הציבורי. בהיותו נישא מעל במת הכנסת הוא ייצוגי בעל כורחו, וכאמן שיאצו לוחץ במדויק על נקודות המתח שבגוף הפוליטי. מה שיוצא מהלחיצות האלה הן אנחות ונהמות, כל איבר ומצוקתו הוא. כך, בעוד עפרי אילני מוצא בנאום עדות לכך ש'יש עתיד' היא "מפלגה של מטיפים", ואורי משגב רואה בו עוד נדבך מ"כריעת הברך הקבועה" של החילונים בפני הציונות הדתית, מערכת אתר 'כיכר השבת' החרדי נבהלת מכך שמדובר ב"השכלה חדשה" ו"איום קיומי" לחברה החרדית, והרב אליהו זייני מדייק היטב כשהוא רואה בנאומה של קלדרון את חילונו של התלמוד, מהלך שבא לשים "קץ לאורטודוקסיה ה'שתלטנית'" (כך במקור).

כדי להסביר למה הרגישות הדתית של הדוברים שומרי המצוות זיהתה נכונה את מה שהעצבים החילוניים הקצרים מהצד החופשי לא הבינו יש לעמוד בקצרה על מהותו של חילון. כידוע, אחד המאפיינים המרכזיים של העידן המודרני הוא תהליך החילון, ובמסגרתו ההפרדה בין דת ומדינה. חילון משמעותו העברתם של כוח וסמכות ממקורות דתיים אל מוקדים חילוניים. כולנו חיים בעולם שבו המונופול על ידע, סמכות פוליטית ואף סמכות מוסרית אינם ניתנים עוד בידי גופים דתים. הסמכות על חלקים חשובים אלה של הקיום האנושי הועתקו אל המדע, אל מדינת הלאום ואל המצפון הפרטי, בין השאר.

עיבורו של התהליך הזה ברפורמציה הפרוטסטנטית, והוא הגיע לגיל מצוות עם תנועת הנאורות, בסוף המאה ה-18. במאה ה-19, בהיותו בן תשחורת (או בשפה פחות יפה, טיפשעשרה) טעו חלק ממשכילי אירופה לחשוב שמדובר בתהליך ליניארי ודטרמיניסטי, אשר במהלכו ישכילו כל שוכני ארץ להשליך מעליהם – גם באופן פרטי – עולה של אמונה דתית, מה שיביא בסופו הוודאי לקיצה הכללי של הדת, מות האלוהים וקבורתו (ללא אמירת קדיש). אז נוצרה ההקבלה המבלבלת בין חילון לאתאיזציה, דהיינו המחשבה שהפקעת הכוח הציבורי מהדת פירושה גם הכחדתה כיסוד אנושי פרטי.

נדמה לי שכיום, כשהחילון עומד מולנו כאדם מבוגר ובשל, אפשר לראות ללא קושי שהקבלה זו אינה נכונה. בשנות השבעים של המאה העשרים כבר היה ברור שהשמועות על מות הדת היו מעט מוגזמות. תהליך חילון אכן מתרחש במרץ, אולם חילון אין פירושו אתאיזציה, והדת אינה נכחדת, אלא, כאורגניזם גמיש ומתוחכם, מתאימה עצמה לתנאי הקיום החדשים. הבנתו של תהליך החילון לאשורו קיבלה משנה תוקף בתחילת שנות האלפיים, עת מצד אחד הטרור מצד קבוצות באיסלאם הפונדמנטליסטי הדגיש עוד יותר את חוסר אפשרותה של החברה המודרנית להספיד את הדת, ומצד שני הוגים מערביים חשובים ושונים (ז'ק דרידה, טרי איגלטון, צ'רלס טיילור, יורגן הברמס) החלו לפקפק בתבונה שבהתעלמות מאוצרות התרבות המסורתיים כאשר אנו מבקשים לבנות חברה בריאה.

אם נחזור לנאום קלדרון, נראה שאחדים מבין שומרי החומות החילונים עדיין מפרשים מלים מסורתיות-דתיות כ"דת" במובן הכולל-כל והסמכותי שלה, ועל כן נזעקו משרבובן של אלה אל היכל הקודש הממלכתי. מנגד, לצד המסורתי-דתי ברור ש"דת" (במובנה הישן) היא עניין של סמכות, של ציות ומחוייבות, ועל כן הבין היטב שהשימוש החופשי של קלדרון באותן מילים אינו בא לכפות אותן על הכנסת ולהפוך אותו ל"דתית", אלא להפך: להוציא אותן מהקשרן הדתי ולהפוך אותן לכלי בידי הכנסת החילונית.

למי הסמכות

הטעות של מתקיפיה החילוניים של קלדרון היא על כן אירונית. הנאום שלה משרת קודם כל את המבקשים להפריד בין דת ומדינה, דהיינו, במקרה הישראלי, בין האורתודוקסיה היהודית למדינת ישראל. היא נובעת מחוסר הבחנה בין מילים דתיות לבין שיח דתי. המילים שהשתמשה בהן קלדרון היו אכן דתיות. אולם השיח שבו דיברה היה חילוני. קלדרון תרגמה את התלמוד לשפה אזרחית-פוליטית. היא באה לא בשם ההלכה, אלא בשמה שלה ובשם ערכיה, ותוך דיאלוג עם הטקסט התאימה אותו למטרתה, כאשר הסמכות על משמעותו היא אצלה. בכך היא לא רק חילנה את התלמוד, אלא גם ניכסה מחדש אוצר תרבותי שהיה יותר מדי זמן בארסנל הרטורי של צד חברתי-פוליטי אחד בלבד. גם לזה שמו לב מתקיפיה מהצד הדתי, וגם זה כמובן מדאיג אותם לא מעט.

ושוב, יש לשים לב: חילון התלמוד אין פירושו שאין בין קלדרון לטקסט זיקה דתית כלשהי. ייתכן מאוד שיש (קלדרון הגדירה את משפחתה באותו נאום כ"רליגיוזית"). חילון, כפי שכתבתי לעיל, פירושו הפקעת הסמכות על הטקסט הדתי (כמו גם על הרגש הדתי, ההיסטוריה הדתית, השאיפות הדתיות וכו') מידי ממסד דתי היררכי וכפייתי והעברתה אל חייו ובחירתו החופשית של הפרט. אפשר כאמור לתמוהה למה מהלך כזה אינו מתקבל בברכה על ידי אנשי שמאל.

ציביליזציה נטולת תרבות

ואולי התמיהה אינה גדולה מדי. האם ייתכן שמה שמפריע למגנים את נאומה של קלדרון, הוא שהם דווקא מבינים בעומק ליבם את המהלך שלה, כלומר שהם דווקא מבינים שקלדרון מסמנת עניין מחודש של ציבור לא קטן במה שנקרא "ארון הספרים היהודי"? האם ייתכן שבעיניהם את התרבות הישראלית יש לבנות אך ורק מאבני בניין הומניסטיות-ליברליות המנותקות מכל מורשת תרבותית ותיקה (מורשת שבין השאר תרמה לא מעט להתפתחות ההומניזם והליברליות)?

מוזר הדבר. הרי בחוגיהם של המגנים את נאומה של קלדרון נמצא אנשים המזדעזעים (בצדק) ממעשי סין בטיבט, דהיינו מהחרבת התרבות הטיבטית והחלפתה בתשלובת הקומוניסטו-קפיטליסטית המיוחדת של המשטר הסיני הנוכחי. זה נראה בעיניהם אסון, ואילו מחיקת התרבות היהודית והמרתה במרחב ציבורי ליברלי (וכלכלית נאו-ליברלי) וריק מסממנים דתיים-תרבותיים נראה להם כצעד נבון. אלה אותם אנשים שיצקצקו (בצדק) בלשונם כאשר יבקרו בהודו ויווכחו בתהליך הגלובליזציה ההיפר-קפיטליסטית העובר על תת-היבשת, דורס בדרכו את תרבותה הייחודית והופך אותה לעוד "שוק חופשי" שפנתיאון אלוהיו אינו כולל דבר מלבד רווחים וקניות. זה נראה בעיניהם חורבן תרבותי, ואילו הפיכתה של ישראל לסניף זיכיון נוסף של מק'דונלדס נראה להם משהו שיש להילחם על הגשמתו. אלה האנשים שיבכו (בצדק) את אבדן התרבות הפרימיטיבית של האבוריג'נים האוסטרלים, את התפוררות שבטי הילידים האמריקאים, את מחיקת התרבויות הציידים-לקטים באמזונס. הם יעמדו בתוקף על זכותם של כל אלה לזהות תרבותית נבדלת ולשימור אוצרות הרוח שלהם, ואילו על יצירת זהות יהודית ושימור התרבות (הבכל זאת אפעס עתיקה למדי) הזאת הם יעקמו את אפם.

יש כאן לא רק מעשה מוזר של איפה ואיפה, אלא גם עיוורון בצורך האנושי והפשוט כל כך בזהות ותרבות "ביתית" (כן, אותו צורך שגם האבוריג'נים מרגישים – האם לנו אין זכות להרגיש כך?). והצורך הזה אינו רק נפשי-פסיכולוגי, אלא גם, ובעיקר, חברתי-קהילתי, משום שייתכן מאוד שללא מקור ערכי מסורתי נישאר תוך זמן לא רב רק עם התועלתנות האינסטרומנטלית של השוק החופשי. ללא מערך אתי שמעניק לדברים שסביבנו ערך, תישאר להם במהרה רק תווית המחיר. נכון, יש לנו את ההומניזם והליברליזם. ומזל שיש, באמת. אבל לצערי אני לא חושב שהם נותנים לבדם מסגרת אידיאולוגית עסיסית מספיק וזהות מגובשת מספיק לקיום חברה משגשגת בזמננו. האם בדקתם לאחרונה מה עלה בגורלו של החלום על חברה חילונית-רציונלית-ליברלית-אוניברסלית? אספר לכם: הוא הפך לאפליקציה.

אין לי כל סבלנות לנצחנות דתית, והרעיון שהיהדות היא איזו דת מיוחדת במינה, גבוהה או אמיתית יותר מדתות אחרות הוא בזוי בעיני. מצד שני, הרעיון שכדאי (או אפשר) להשליך מאחורי גבנו אוצרות תרבותיים שנבנו במשך אלפי שנים גם הוא בעיני בזוי. במסורת היהודית יש הרבה חכמה, כמו גם הרבה טמטום. גם חכמתה וגם טמטומה הם קולות שאני רוצה לשמוע, לבדוק ולהכריע לגביהם. כל עוד אין מימד של כפייה, מהעשרת השיח הציבורי יכול לצאת רק טוב.

על הפרדת הדת מהמדינה יש להיאבק בנחישות, והמאבק מתחיל לשאת פירות. אבל סופו של המאבק הזה אינו במחיקת כל ביטוי דתי מהמרחב הציבורי. אם זה יהיה סופו המרחב הציבורי יישאר דל וריקני, שימושי רק כאתר נגיש לעוד סניף של ארומה, שבמטבחו יעבדו פועלים זרים ועל דלתו ישמור עובד קבלן. הקול של המסורת חייב להיות עוד קול שנשמע, עוד קול שנוכל לבחור להישמע לו. דווקא משום כך אבוי אם יישאר ויישמע רק מפיהם של רבנים, ודאי מפיהם של רבנים כעובדיה יוסף, דב ליאור או שמואל אליהו. בנאומה עשתה קלדרון ליצירת קול מסורתי-מודרני חדש, קונטרה נשית-חילונית למחזיקי המונופול התלמודי עד לא מזמן. קלדרון הרימה תרומה נאה לשבירת השבלונות הישנות, ובוודאי לא העלתה על דעתה שדווקא אותה ימהרו כל כך לשבץ חזרה אל תוכן.

—

• פורסם באתר אבי חי
• קוראים יקרים, אולי אתם שמים לב שכמות הרשימות שמתפרסמות בבמות אחרות מלבד בלוג זה עלתה, וכמות הרשימות שמתפרסמות אקסקלוסיביות בבלוג זה ירדה. אני באמת מצטער על כך, ואני חושב שזה בהחלט לא אידיאלי. יחד עם זאת, כנראה שבזמן הקרוב לפחות זה יהיה המצב. הסיבה לכך פשוטה: אני זקוק לפרנסה.
• בשבוע הבא יתקיים כנס בינלאומי לציון מאתיים שנה לאדיקט האמנציפציה ליהודי פרוסיה. אדבר בו במושב המוקדש לדת במרחב הציבורי. כותרת הרצאתי: מ"מה מותר לומר" ל"מה אפשר לומר" – על השפה הדתית וגבולות השיח במרחב הציבורי. אתייחס, אגב, גם לנאומה של רות קלדרון בכנסת, וכן לדוגמאות אחרות והפוכות במשמועתן הדתית-ציבורית. התוכניה כולה כאן.
• ביום שישי הזה תוכלו לראות אותי משוחח עם דב אלבוים בתוכניתו מקבלים שבת. נדבר על פרשת 'כי תשא', כלומר בעיקר על חטא העגל. התוכנית משודרת ב-18:30, ונדמה לי שבמוצ"ש שוב, ואחר כך עולה לרשת באתר זה.

בימים אלה אני קורא את ספרו של גדעון ארן בעל הכותרת המגניבה קוקיזם: שורשי גוש אמונים, תרבות המתנחלים, תיאולוגיה ציונית, משיחיות בזמננו (הוצאת כרמל). מדובר בהוצאה לאור של הדוקרטורט של ארן שנכתב בשנות השמונים, ועוסק בכלל במחקרו מאמצע שנות השבעים, עת התלווה לאנשי 'גוש אמונים' במבצעיהם הראשוניים. באופן אישי את הדוקטורט המרתק צילמתי מזמן והוא שוכב על המדף כבר כמה שנים, ובהחלט משמח לראות אותו בפורמט שימושי הרבה יותר, וגם ערוך ומקוצר (העורך: עמית שהם). עוד אכתוב, בעזר ה', על הספר, ובינתיים ציטוט קצר, לא על הרב קוק והגותו, גם לא על בנו ופועלו, גם לא על מפעל ההתנחלויות ואנשיו, אלא על מימד ומקרה פוליטי אחד, שרלוונטי ואקטואלי לנו דווקא בשונותו מהמתרחש בעצם ימים אלה. אחד הדברים המעניינים בספר הוא שלבד מההקדמה ואחרית הדבר, הדברים הם ככתבם וכלשונם במהדורה הראשונה, כלומר מראשית שנות השמונים. הנה אם כן המצב כפי שהשתקף אז לעיני ארן, ביחס לאותו עניין מסויים.

המדובר בימי מהפך 77'. ממשלה חדשה מוקמת, וסוף סוף אנשי גוש אמונים מרגישים שלא רק "העם", אלא גם השלטון איתם. אולם לא כל העם ולא כל השלטון, ולאו דווקא בנוגע לנושאים הבוערים בלבם:

קוקיסטים נזעקו לנוכח גורמים פוליטיים מסוימים להסיט ממוקד הוויכוח הציבורי את מה שקרוי "השאלות הלאומיות", שעיקרן "שלמות הארץ", ולהמירן בבעיות תוכנה של מסגרת החברה והמשטר בישראל. מאמיני הגוש יצאו למלחמת חורמה באותה מגמה שנראתה להם "מופרכת", "מסוכנת", ו"סותרת את רצון העם". את תמצית השלילה מצאו בנוסחה שקנטה לה מהלכים באותם ימים, על פיה חשיבות נושאי פנים עולה על חשיבות נושאי חוץ וביטחון. לטענת קוקיסטים העיד הדבר על התכחשות לעקרון היסוד ש"נושאי העם והארץ הם נושאי הפנים האמיתיים".

[...] את התקפתם כיוונו קוקיסטים כלפי אותם גורמים ציבוריים שביקשו להעמיד ענייני פנים בראש סדר היום הישראלי. האשימו אותם ב"אי הבנה לעומק". [...] את המגמות הללו גילמו, לדעת קוקיסטים, אישים ומוסדות הנוטים לאידיאולוגיה ופעילות "אזרחית", ובהם עיתון "הארץ", "יֶקים", פרופסורים למדעי הרוח והחברה ועוד. [...] השלילה כולה [התגלמה] במפלגה החדשה שהתפרצה לזירה, ד"ש, שמיד הוכרזה כ"טומאה".

במסגרת ההיערכות כנגד הופעתה המוחצת של ד"ש, עלו בפורומים סגורים הצעות מהצעות שונות, ביניהן "כיבוש מבפנים" של ד"ש על ידי הצפתה במאות אוהדים שינצלו את זכות ההצבעה למוסדות המפלגה בכדי להטותה לכיוון א"י השלמה. [...] בסופו של דבר לא עשו הקוקיסטים כמעט דבר בעניין ד"ש. ההתקפלות היתה כרוכה בתהליך קבליזציה; בסיום הטיפול המדיני-רוחני [על פי הדיאלקטיקה הקוקיסטית המוצאת את יד ה' וניצוצות האור האלוקי בכל עניין חילוני] בד"ש נמצא בה אך טוב.

[...] הרב לוינגר וכמה בני תורה השתעשעו בהגיגים אודות ה"גדלות" הטמונה בד"ש, שחובה לגלותה לחברי המפלגה עצמם ולעולם כולו. משנתפשו קוקיסטים בכירים לאימוץ לוהט של עיקרי ד"ש והצגתם כניצוצות טוהרה, הם כונו על ידי חבריהם בלצון מסויים "האידיאולוגים האמיתיים של ד"ש". בשלב מתקדם יותר הגיעה הפנטזיה הזאת לגבול מתיחתה, וממילא בא הקץ לכוונות האקטיביסטיות המקוריות: התנופה המדינית הרוחנית מיצתה את עצמה ובאה לסופה המסקני משנקבע שאין לחבל במאמצי ד"ש אלא לתרום לזיקוק רעיונותיה והפצתם כי מהם תצא הישועה. סוף ההרפתקאה. (עמ' 435-437)

יפיפה. כמה הערות קטנות:

• כמה דברים השתנו, כמה דברים לא השתנו: 'הארץ' וכל מני פרופסורים הם עדיין בעיה. מנגד, ראו כיצד דיבורים על החברה בישראל, על המשטר, על יחסי המגזרים השונים, על נושאים "אזרחיים" תופסים כרגע את מירב תשומת הלב. לא של מתנגדי הציונות הדתית – אלא של הציונות הדתית עצמה, לפחות על פי מייצגיה בכנסת. לא רק שלא מדברים על נושאי התנחלויות וגבולות, אלא שבמפורש מספרים לנו שזה משני והעיקר הוא לתקן את החברה. האם זה מצביע על הצלחתו הטוטלית של פרוייקט ההתנחלות ביו"ש או על כשלונו?
• עם מי מתקנים את החברה? עם בת דמותה הנוכחית של ד"ש. זו רחוקה מלהיות "טומאה", וגם לא צריך אקרובטיקה קבלית כדי לחלץ ממנה את ניצוצות האור. להפך: לכתחילה כורתים עמה ברית, ועושים נא באוזן לליכוד. ושוב: האם החבירה אל המרכז הפוליטי הנזיל היא התפרקות מאידיאולוגיה, או קוקיזציה של עמישראל כפי שהוא, במלוא יומיומיותו הבנאלית, התקדשות ה"מה זה ישראלי בשבילך", ידיעות אחרונות וערוץ 2?
• פייגלין לא חידש דבר. אם כבר, התגלה שהקוקיזם אצלו אינו נטוע עמוק מספיק, בכך שלא היה יכול לגלות את הניצוצות שבליכוד והיה צריך לעמול ולשנותו בפועל ממש.
• וכמובן, הדיאלקטיקה הקוקיסטית בפעולה. איזה יופי. ולו רק היו נאמנים לה עד הסוף, ומוצאים גם אורות בנסיגה מהשטחים והקמת מדינה פלסטינית. יום אחד עוד ימצאו.

נסיים עם חיוך

ועוד ציטוט אחד נאה, לא קשור למקרה לעיל. הרב משה לוינגר מסביר לארן כי:

בוויתור לערבים ולגויי העולם, בהפסקת ההתנחלות ובנסיגה מהשטחים, נגרום לרעת שכינינו. לא רק שלא ישופר מצבם החומרי, אלא שתחול התדרדרות רוחנית שתמנע מהם להבין את עליונות עמנו ולהכיר בקדושתו. כך, במו ידינו, נבלום את גאולתם. רק אם נכפה עליהם את רצוננו הלאומי, ונספק בקרבם את צרכינו המדיניים, הם יביעו תודה לישראל המגשים את תורתו השלמה. אז, כשיפקחו עיניהם, יתרמו לביטחון ישראל ואפילו לבניית בית מקדשו. (עמ' 391)

סתם

—

השבוע יתקיים כנס בינלאומי לציון מאתיים שנה לאדיקט האמנציפציה ליהודי פרוסיה. ביום רביעי אדבר בו במושב המוקדש לדת במרחב הציבורי. כותרת הרצאתי: מ"מה מותר לומר" ל"מה אפשר לומר" – על השפה הדתית וגבולות השיח במרחב הציבורי. התוכניה כולה כאן.